הטקס התחיל בסרטון קצר על השואה. לאחר הסרטון נערכה הצגה. החניכים צפו בדמות של נער מימינו אנו, ונער מימי השואה. כל אחד מהנערים בנפרד, מספר חוויות, כאשר החוויות נוגעות אחת בשנייה; דייויד, הנער מימינו, מספר על ליל הסדר הנחמד עם המשפחה ועל מתנות האפיקומן, והנער מהשואה מספר על ליל הסדר במסתור עם תפוח אדמה אחד בלבד, ועל חתיכת ממתק קטנה שסבא שלו מצא בחוץ כדי לתת לאחותו לאפיקומן.
כך ממשיכות החוויות, עד שדייויד נרדם, ומתעורר בגטו. שם הוא פוגש לראשונה את הנער מהשואה- דוד, ומתברר לשניהם שדייויד הוא צאצא של דוד וקרוי על שמו. תוך כדי הסיור בגטו, דייויד מספר לדוד על המדינה הנפלאה שלנו, הדגל, ההמנון, הצבא וגם על הסניף.
לאחר שהחניכים קיבלו טעימה מההבדל המהותי בין חיי היום-יום הנוחים שלנו לבין החיים המזעזעים בגטאות, התחלקו כל החניכים לקבוצות דיון קטנות. בכל קבוצה התנהל דיון עם שני מדריכים על השאלה – למה כל כך חשוב לזכור את השואה, ועד כמה זה צריך להתבטא בחיי היום יום שלנו?
עם סיום הדיון הגיעו החניכים למסקנה כי החשיבות הגדולה שבשימור הזיכרון היא "ובחרת בחיים": אנחנו צריכים לזכור כדי ללמוד מהזיכרון עד כמה לא הכול מובן מאליו, ולכן עלינו לנצל את ההזדמנות הנפלאה שניתנה לנו לחיות במדינה יהודית בארץ ישראל, כאנשים חופשיים, להגן על מדינתנו ולחזק אותה, לחיות כעם חזק שצומח מתוך עברו בשאיפה להתקדמות מתמדת ולגאולה.