בימים אלה ימלאו חמש שנים למבצע "חומת מגן". מבצע זה היווה נקודת מפנה בהתנהלות של מדינת ישראל כנגד מתקפת הטרור שהתחילה שניים וחצי לפני כן.
כיום חמש שנים לאחר המבצע ניתן להתבונן בו מפרספקטיבה רחבה יותר.
כמי שנטל חלק במבצע, כסמח"ט של חטיבת שריון שהשתתפה בכיבוש העיר שכם יש למבצע זה גם היבט אישי ואמוני בשל הניסים הגדולים שידענו במהלכו. גיוס המילואים למבצע "חומת מגן" התחיל ביום שישי ונמשך במהלך שבת חול המועד פסח.
כאמור המשימה של חטיבת המילואים שלנו היתה להשתתף בכיבוש העיר שכם. כיוון ששכם היא בירת הטרור של יהודה ושומרון, והתבצרו בה אלפי חמושים מכל הארגונים, הוקצו לכיבושה שלוש יחידות: יחידת הצנחנים, יחידת גולני וחטיבת השריון שלנו.
כבר בשעות הבוקר החלה החטיבה בקליטת אנשיה וציודם, ובארגון יחידות המשנה שלה, מפקדת החטיבה הקימה חמ"ל והחלה בתכנון המבצע וב"נוהל קרב", ובמקביל ניהלה את תהליך הגיוס וההתארגנות.
במהלך התכנון הושקע מאמץ רב להשיג מידע על התארגנות המחבלים בעיר ועל מיקום המטענים שהונחו בקרבת הצירים.
בשעות הצהריים המוקדמות החלו המפקדים להגיע לחמ"ל כדי לקבל עדכונים ומשימות, והחלו במלאכה, במרץ רב. הכרנו את חיילי ומפקדי החטיבה ואת איכותם המיוחדת, ידענו שאנחנו יכולים לסמוך עליהם, היינו בטוחים שיעשו את המירב והמיטב כדי שנצליח לעמוד במשימה.
למרות שכולם הבינו מה עומד בפנינו, היתה חדווה מיוחדת במפגש, לאחר תקופה שלא נפגשנו, מן תחושה משפחתית, קירבה ורעות מיוחדת שמתגברת בהקשרים שכאלה.
ניהול מקצועי של מספר תהליכים במקביל מצריך ריכוז רב תוך כדי עשיה אינטנסיבית, המחשבה מרוכזת במה שצריך לעשות, תוך כניסה לפרטים, בקבלת החלטות וקביעת סדרי עדיפויות, בפתרון בעיות, ובנסיון למנוע מראש בעיות אפשריות.
עשיה אינטנסיביות מעסיקה את המחשבה ואינה מאפשרת כמעט להפנות משאבים, חשיבה, זמן, ותשומת לב – לדברים אחרים.
במקביל לה מלווה העשיה בתחושות שונות: תחושה של אחריות כבידה להצלחת המשימה ולגורל האנשים. תחושה של "שעת מבחן" לעם ישראל בכלל, ולחטיבה בפרט. המבצע העמיד במבחן את כל מה שהכנו וטיפחנו במהלך השנים: את הנחות העבודה, התכניות, האימונים, משאבי האנוש ורוח היחידה.
בנוסף לכך היו מספר סימני שאלה שריחפו ברקע של העשיה, בשנים האחרונות היו שטענו שלחימה בערי יהודה ושומרון ובסמטאות הקסבות תהיה כרוכה בעשרות ואולי אף מאות נפגעים, גם אם היה ברור שזו היתה הערכה מופרזת עדיין נותר סימן שאלה גדול שמעצים את כובד האחריות המוטל על כתפינו כמפקדים, ובמיוחד כאשר מדובר על לוחמי מילואים בעלי משפחות.
סימן שאלה נוסף שריחף ברקע: מה יהיה היקף ההתגייסות? בשנים האחרונות היו מפקדים שסברו שהיקף ההתגייסות של אנשי המילואים ב"יום פקודה" יהיה שונה ממה שהיה במלחמת יום הכיפורים ואף במבצע שלום הגליל, משום שאנו חיים בתקופה שונה. לדעתם ההיקף עשוי היה להיות קטן יותר אם הלחימה תהיה בערי יהודה ושומרון. בנוסף לכך הערכנו שהאנשים יודעים שאנו אמורים להלחם בשכם ומבינים את הסיכון הכרוך בכך.
גם שאר התנאים היו עשויים להשפיע: גיוס בעלי משפחות בתקופה של חופשה שהילדים מצויים בבית (חופשת הפסח), ומזג האויר החורפי שהקשה מאד, היה קשה להעריך מראש כיצד כל אלה ישפיעו על אחוזי הגיוס.
במהלך פעילות מפקדת החטיבה קיבלנו דיווחים שוטפים, על התגייסות החיילים והתארגנות יחידות החטיבה. בשתים עשרה וחצי בלילה, לאחר תום ההכנות המבצעיות הראשוניות, החלטתי לגשת לבקר ביחידות ולהתרשם בצורה בלתי אמצעית מהמתרחש שם. נלווה אלי סמח"ט ב' של החטיבה.
הגענו לגדוד הראשון. בתוך הסככה הענקית שהו בין 400 ל-500 חיילים, כמעט כל החיילים כבר ישנו אולם היתה קבוצה לא מבוטלת של חיילים שהמתינו בצד בלבוש אזרחי, שאלנו את אחד המפקדים מדוע הם לא מתארגנים לשינה שכן במהלך היום צפויה פעילות רבה?
תשובתו היתה: "לא נותר ציוד עבור החיילים שהגיעו בשעה האחרונה, משום שהגיעו יותר אנשים מהצפוי, וכל הציוד שהיה במחסנים חולק ואפילו ציוד מינימלי לא נשאר: לא מדים, לא מעילים, לא שקי שינה ולא מזרונים".
הערכנו שנוכל להשלים את הציוד החסר ע"י ציוד מיותר שיישאר בשאר היחידות שבהם הגיוס לא יהיה מלא.
לא העלנו על דעתנו שגם בשאר היחידות המצב יהיה דומה.
המשכנו בסיור בשאר הגדודים בפלס"ר בפלחה"ן ובכל שאר היחידות החטיבתיות, והופתענו לגלות שבכל יחידות החטיבה יש אותה בעיה, בליל הגיוס אחוז הגיוס בקרב הלוחמים בחטיבה עבר את סף מאה האחוז, זה היה הישג חסר תקדים שגרם לנו סיפוק גדול.
אולם היה לכך גם פן נוסף: היה עלינו להשלים את הציוד החסר, ולדאוג לתוספת מזון כשר לפסח כדי שלא יחסר, "צרות של עשירים".
ביחד עם המח"ט התייצבנו במפקדת האוגדה ולאורך כל הלילה ניסינו לפתור את הבעיות שנוצרו, כשהאיר השחר התבהרה התמונה הכללית, היקף הגיוס של אנשי המילואים בכלל היחידות שגוייסו למבצע היה דומה.
במהלך הבוקר בשיחות עם מפקדים התייחסתי להיקף הגיוס ומשמעותו המכרעת: "אתמול בלילה המבצע הוכרע – עוד בטרם נורה הכדור הראשון".
זוהי קביעה שאינה מובנת מאליה, שכן בלחימה רגילה, מקובל לחשוב, שהיקף הגיוס משפיע על הכרעת הקרב רק בצורה עקיפה – כמות הלוחמים משפיעה על העוצמה הצבאית, וזו מגדילה את סיכויי ההכרעה.
בסוג העימות שאנו מצויים בתוכו היקף הגיוס של אנשי המילואים הוא גורם מכריע באופן ישיר, משום שהוא מדד להלכי הרוח ב"צבא העם", לאמונה בצדקת הדרך ולחוסן של החברה הישראלית בכלל, ולנכונותה להלחם ולהסתכן כדי לשמור על האינטרסים החיוניים שלה.
במוצאי שביעי של פסח החל הקרב לכיבוש שכם וקבר יוסף, בעמק שכם שבו החל הפילוג ההיסטורי בתוך עם ישראל (בהתפלגות הממלכה בתקופת ירבעם) נלחמים כתף אל כתף, באחדות ובאחוות לוחמים חיילים ממגזרים שונים למען מטרה אחת צודקת מעין כמוה, לפגוע בתשתיות הטרור המכה ברחובותינו.
תוך מספר שעות הקרב הוכרע וכוחות החטיבה השלימו את ההשתלטות על מזרחה של העיר ובכלל זה גם קבר יוסף. ב"ה בניסי ניסים גם לא היו לחטיבה נפגעים למעט פצוע אחד שנפגע כתוצאה מירי דו צדדי.
על רקע הלך הרוחות והקונספציה שקדמה למבצע ניתן לומר שעצם היציאה למבצע והיקפי ההיענות של חיילי המילואים היוו נקודת מפנה משמעותית.
המלחמה שניטשת בין מדינת ישראל לבין אויביה בעשור האחרון אינה מלחמה רגילה אין בה קרבות שי"ן בשי"ן ולא קרבות אויר של מטוס מול מטוס.
מולנו אוייב שרוצה לנשלנו מארצנו באמצעות יצירת אפקט שיפגע באמונתנו בצדקת דרכנו ובנחישותנו בקשר שלנו לארץ, במשך תקופה ארוכה המדיניות של מדינת ישראל היתה של הבלגה והתכחשות למגמות של אויביה.
הפעם הראשונה, לאחר שנים מספר, שמדינת ישראל ייצרה תגובה משמעותית שהולמת את האינטרס שלה היה במבצע "חומת מגן".
נדמה שגם אוייבנו הבינו את המסר הזה, למרבה הצער דווקא בעת שמדינת ישראל התחזקה בלחימתה בטרור, במהלך תמוה, נולדה לעולם תכנית ההתנתקות, שעליה אמר הרמטכ"ל דאז שהיא מהווה "רוח גבית לטרור".
תכנית רעה זו הפחיתה בצורה משמעותית את הישגי המבצע. אולם בשאר חלקי יהודה ושומרון ניתן לקבוע בוודאות שעדיין יש לפירות מבצע "חומת מגן" תרומה לרמת הטרור הנמוכה, ובכלל זה העיר שכם.