מאז יום העצמאות דאשתקד – לאחר ההתנתקות ואירועי עמונה, נשמעים קולות בתוך המחנה הציוני דתי שמהרהרים ומערערים על היחס למדינה בכלל, ועל היחס ליום העצמאות בפרט – יש שקראו להימנע מהתפילות המיוחדות ומהנפת הדגל. אלה מעלים טיעונים שונים ביחס למשמעות הרוחנית של יום העצמאות. הגדילו לעשות אלה שקראו לציבור להתנתק מהמדינה ומהשותפות בשרות הצבאי.
הטיעונים והשאלות ביחס למשמעות הרוחנית של יום העצמאות כבר עלו בעבר ואין בהם חדש. אמנם בשנותיה הראשונות של המדינה לא התעוררו שאלות לגבי השמחה ביום העצמאות. ההכרזה על הקמת המדינה ביום ה' באייר תש"ח שנים ספורות לאחר השואה יצרה גל אדיר של שמחה ספונטנית בקרב העם כולו. ההרגשה היתה שהנה זכינו לרגע לו ציפו הדורות כולם במשך אלפי שנות גלות – "להיות עם חופשי בארצנו".
גם גדולי הרבנים של הציבור החרדי התבטאו אז על המדינה במונחים של: "ראשית צמיחת גאולתינו". אולם לאחר זמן התעוררו שאלות לגבי משמעותו של יום זה לדורות בין היתר משום:
א. שהמדינה הפכה להיות עובדה יום יומית והשמחה הספונטנית התקהתה.
ב. שבמהלך השנים החלו להיחשף פגמים רבים בדרך ניהולה של המדינה, במיוחד ביחסה לכמה נושאים דתיים שהם בציפור נפשו של הציבור הדתי, והדבר גרם להעלאת סימני שאלה: "האם לנער הזה התפללנו"? והאם ניתן לשמוח על הקמה של מדינה שפועלת בדברים מסויימים נגד התורה.
ג. היו גם שטענו שלעצמאות של עם ישראל משלטון זר אין ערך רוחני אמוני והוא ערך לאומי בלבד, שכן ערך רוחני אמוני למדינה יכול להיות רק למדינה שמתנהלת עפ"י מצוות התורה בצורה מלאה.
כעת המעלים את השאלות והתהיות הם מתוך המחנה פנימה, מתוך גידולי הציונות הדתית. אמנם יש ללמד זכות ולומר שהשאלות עולות מתוך כאב גדול וכן על מצבה של המדינה ומערכותיה ועל דרך התנהלותה, אולם אין בכך כדי להקהות את יחסנו ליום העצמאות, כיום הודיה לקב"ה על המתנה הגדולה שהעניק לנו ועל החסדים שעשה עימנו בהקמת המדינה, כפי שנפרט.
אחד מגדולי ישראל המשיל את חובת ההודיה לקב"ה ביום העצמאות לזוג חשוך ילדים שלאחר שנים רבות זכו ללידת תינוקם הבכור, הזוג המאושר הודה לקב"ה בכל פה על המתנה הגדולה שנתנה לו. לימים התברר שהילד סובל ממום מולד שיחייב אותו ואת הוריו לטיפול מתמשך ואולי אף לסבל מסויים, האם בשל כך ההורים יכפרו בטובתו של הקב"ה , ויבואו בטרוניה כלפיו על כך שמתנתו אינה שלימה?! ויקשו "הלנער הזה התפללנו?" קרוב לוודאי שעל אף הסבל ידו לקב"ה בכל ליבם.
כך גם ביום העצמאות אנו מודים לקב"ה על המתנה הגדולה שנתן לנו – מדינה המגשימה את חלום הדורות ולמרות שאין אנו מתעלמים מפגמיה, ולעיתים לסבל הרוחני והפיזי שנגרם לנו בעטיה, אין בדבר זה כדי לפגום מחובת הודאתינו לקב"ה על מתנתו. מאידך עלינו להתגייס בכל כוחנו כדי לתקן ולטפל בפגמים שיש בה ולהיות "שותפים לקב"ה" במהלך זה. מאידך, הערעור וההרהור על "תוקף קדושתו של יום עצמאותנו", מחייב אותנו לשוב ולשנן לעצמנו את הסוגיה כפי שהתבארה בהרחבה בדבריהם ובכתביהם של רבותינו שכן תשובותיהם ההלכתיות וההגותיות שניתנו בזמנם תקפים גם לימינו.
רבנו זצ"ל באר בהרחבה – בדברים שבע"פ ובעשרות מאמרים את ההיבטים ההלכתיים וההגותיים של סוגיה זו. הכותרת "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו" נתן מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (שזכיתי ללמוד ממנו בישיבת מרכז הרב) לדברים שאמר בישיבה ביום העצמאות השלישי למדינה. הרב זצ"ל היה בין אלה שבררו ובססו את מעמדו כיום בעל משמעות רוחנית ודתית בנוסף למשמעותו הלאומית. מכאן גם מנהגי החג: אמירת תפילות מיוחדות, תפילה לשלום המדינה ואמירת הלל ביום העצמאות (מופיע בספרו "לנתיבות ישראל" א' עמ' קפ"א) שאלת היסוד על ערכו הרוחני של היום היא: מה המשמעות של יום זה – ה' באייר, הרי לכאורה הדבר היחיד שהתרחש בו היה אקט הכרזת המדינה?! אקט הצהרתי שלא שינה שום דבר בשטח ממה שהיה לפני כן. בתחום הטריטוריאלי – לא השתנו גבולות המדינה ממה שהיה לפניה, וכן במישור הצבאי לא השתנה לכאורה שום דבר. גם מבחינה שלטונית לא השתנה לכאורה מאומה שכן הרכב "מועצת העם הזמנית" היה זהה כמעט לחלוטין למוסדות הלאומיים.
רבנו זצ"ל ניתח את ההשלכות הממשיות והרוחניות שהיו לעצם ההכרזה: בהקמת ישות לאומית מדינתית ריבונית ע"י נציגי עם ישראל, בוטלה הריבונות הנוכרית והוחלה הריבונות של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל. לשינוי זה יש השלכה משמעותית על אחת המצוות המרכזיות בתורה: "מצוות ירושת הארץ" – "השקולה כנגד כל התורה כולה".
המצוה התבארה ברמב"ן (ספר המצוות מצוות עשה ד') כבעלת שני חלקים:
א.ישוב הארץ.
ב.החלת הריבונות על הארץ!
עפ"י הרמב"ן זוהי מצוה מרכזית ויחודית שמחייבת את הישות המדינתית גם לצאת למלחמה, במידת הצורך, כדי לרשת את הארץ, ומלחמה זו היא מלחמת מצוה – הגם שבמלחמה זו מסכנים את חייהם של הלוחמים (כמובן שמדובר על סיכון חיים סביר – הכרוך בשיקול דעת מוקדם של המלך וראשי הצבא).
מצוות ירושת הארץ היא מצוה מיוחדת, שבשונה ממצוות אחרות וחמורות בתורה, היא אינה נדחית מפני "פיקוח נפש"! ומכאן שהשמחה הגדולה ביום עצמאות היא לרגל הזכות שנפלה בחלקנו שמצוה זו התחדשה: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לקיומה הממשי של עיקר מצוה גדולה וקדושה זו" (רבנו שם). (יש לציין שעפ"י מפרשי הרמב"ם אם הוחלה ריבונות מדינתית על הארץ המצווה קיימת גם לפי הרמב"ם, (ראה ב"מג"א" שם וב"דברי סופרים" לר' צדוק הכהן י"ד, ובשו"ת "ישועות מלכו" יו"ד סימן סו).
כבר בימי רבנו זצ"ל היו ששאלו: האם נכון לשמוח על התחדשות השלטון והריבונות כאשר השלטון הריבוני האמור גם משתמש בכוחו להליכה נגד התורה?
רבנו זצ"ל השיב עפ"י הרמב"ם (בהל' חנוכה פ"ג ה"א) ששמחת החנוכה ואמירת ההלל היא בגלל הנס הגדול של חזרת הריבונות והמלכות לכמאתיים שנה: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". אולם ידוע לכל שהמלכות הזו לא תמיד התנהלה על פי התורה ובחלק מהזמן היתה צדוקית, ונלחמה נגד התורה,(עפ"י הרמב"ן מינוי מלך שאינו מבית דוד הוא חטא חמור שהחשמונאים נענשו עליו).
ידוע גם שהמלך ינאי הרג את כל חכמי הסנהדרין של דורו! ולמרות זאת אנו שמחים ומודים לקב"ה על הנס שבחזרת המלכות. (אגב, זו גם הוכחה שלעצמאות יש ערך גם רוחני וע"ע בדברי המהר"ל בנצח ישראל פ' א').
בהקשר זה ניתן לציין שעם הקמת המדינה וקבלת הגושפנקא של מוסדותיה גם הונחה התשתית להקמת צבא מאוחד: צבא הגנה לישראל (בשונה מהמחתרות שכל אחת פעלה בנפרד). הקמת צה"ל השפיעה באופן ניכר על ניהול המערכה נגד צבאות ערב שתקפו בעוצמה רבה את המדינה הצעירה. ניתן לומר בוודאות שבכך נצלו חייהם של יהודים רבים. על נס ההצלה מעבדות לחירות וממיתה לחיים עלינו להודות ולהלל לקב"ה (ועפ"י החת"ס חובה זו היא מדאורייתא).
רבנו זצ"ל גם הדגיש את חובת ההודאה על הנס הגדול שהקב"ה עשה עימנו בקיבוץ הגלויות. אמנם כבר אין אנו רואים את המראות של התקבצות הגלויות שהיו בימי הקמת המדינה, והצרות היום יומיות משכיחות את הפלא הגדול, אולם עלינו להזכיר לעצמנו את הנס שאין לו אח ורע שעם שגלה מארצו לתקופה של אלפי שנים המשיך להתקיים וחזר לארצו.
לעיתים לבנו גס במה שיש לנו ולכן עלינו להזכיר לעצמנו כמה סבל וצרות סבל העם היהודי בגלות ובראשם השואה הנוראה, ולראות את המפנה שלו זכינו עם הקמת המדינה. וגם אם אנו רואים חלק מהכוס הריקה לא נוכל להתעלם מהחלק של הכוס המלאה! האם היתה תקופה בתולדות עם ישראל שהיו כל כך הרבה מוסדות תורה ולומדי תורה – האם לא המדינה היהודית היא אשר מחזיקה ותומכת את המערכת הזו?! ועוד האם בשמחה ביום העצמאות יש משום התעלמות מהדברים הרעים שקרו, או השלמה עם דברים לא תקינים? לא ולא! איננו מתעלמים ואין בנו מי שכואב יותר או כואב פחות! רבנו זצ"ל לא התעלם מהפגמים ומהחסרונות שהיו בהתנהלות של המדינה ועמד בראש הנאבקים לתיקונם, אולם הוא הדגיש שהפגמים אינם מבטלים את החובה להודות לקב"ה על הניסים הגדולים שעשה עימנו בהקמת המדינה. ולהתחזק במילוי חובתנו לעשות כמיטב יכולתנו כדי לקדם את מצבה הרוחני של המדינה והחברה בישראל.
עלינו לזכור שעצמאות וריבונות קשה לקנותם ככלי זהב וקל לאבדן ככלי זכוכית (עפ"י חגיגה ט"ו א) ורק פרק זמן קצר בתולדות עם ישראל זכינו להם, ולכן עלינו לשמור עליהם מכל משמר. בשנה שעברה ידענו מלחמה בצפון – פעם נוספת נוכחנו לראות ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אולם במלחמה זו גם חשנו בהחמצה ובכשלון הגדול.
ברור לנו שאין מדובר בכשלון צבאי גרידא אלא בכשלון ששורשו בתפיסות שגויות ובהתכחשות ארוכת שנים לשרשי ההויה הלאומית של עם ישראל בארצו ולטבע הסכסוך עם שכננו. לכך מצטרף גם כשלון של מנהיגות שנתפסה כלא מתאימה לתפקידה ולכובד האחריות המוטל עליה. כשלון זה פגע באופן משמעותי בכושר ההרתעה ובמעמדה של מדינת ישראל.
בשנה שחלפה דומה, שהקלקולים בחלק ממערכות השילטון הגיעו לשיא שפלם, בין אם מדובר בניהול מערכות בצורה מושחתת ובין אם מדובר על התנהלות אישית לא ראויה. גם לאלה השפעה על עוצמתה של המדינה והאמון שהציבור נותן בנבחריו ובמדינתו. אולם יותר מכל אלה יש במצב זה חילול ד' נורא! ביום העצמאות, יום הולדתה של המדינה, עלינו לקבל על עצמנו לתקן בכל יכולתנו – כל אחד בתחומו, את הדרוש תיקון. כך נחזק לחזק את מעמדה של מדינת ישראל, ונקרב את הגאולה השלימה.
בתפילת יום העצמאות אנו אומרים: "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחרות – הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל, ונאמר אמן!" ביום זה נתכנס – כל הציבור לתפילה ולהודיה לקב"ה. לשמחה על הקיים, ובתפילה להשלמת כל החסרונות והפגמים. ונברך איש את חברו בברכת: "מועדים לשמחה ולגאולה שלימה"