אחת המצוות שניתנו לנו בפרשה, מתאימה ורלוונטית לתקופה בה אנו נמצאים היא מצוות העומר. לעת עתה, אנו מקיימים את מצוות ספירת העומר, שהיא כיום מדרבנן. מהרה יבנה המקדש ונשוב גם להניף את העומר. כפי שמצווה אותנו התורה:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
התורה מדגישה וחוזרת ארבע פעמים על ציווי ההנפה, ונראה שמעבר לציווי שיש כאן במובן הפיזי, כוונתה ללמד אותנו רעיון מעקרון זה של ההנפה. ברצוני להביא הסבר יפה ומעניין, בשם הרב חיים דרוקמן שליט"א: מצוות העומר נפתחת בהקדמה "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם…". עניינו של העומר, מראשית הקציר של בני ישראל בארץ, הוא שנשים לב להשגחת הבורא הזן ומפרנס לכל. כל עוד היו בני ישראל במדבר, ראו כולם באופן ברור את ההנהגה הניסית דבר יום ביומו. בין השאר בכך שהעם לא נזקק לדאוג למאכל ומשקה. אולם, לאחר הכניסה לארץ, היה עליהם לחרוש, לזרוע ולקצור. כאן עלולה להגיע שכחה לאדם, והוא עלול לחשוב שהחרישה, הזריעה והקצירה נובעים כולם מכוחותיו. כפי שהתורה עצמה מזהירה יותר מאוחר, בספר דברים (ח', י"ז) "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הציווי להרים את העומר ולהניפו, מלמדנו שיש לזכור שהקב"ה זן ומכלכל אותנו, שהשגחת ה' קיימת גם משנכנסו לארץ. אמת, האדם חורש, זורע וקוצר, אבל "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". אך עליו לזכור מי נותן לו את הכוח לעשות את החיל הזה, ולהוקירו על כך. באופן זה מסביר גם "ספר החינוך" את מצוות העומר: "שאנו מאמינים כי ה' ברוך הוא בהשגחתו על בני-אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו".
אמרנו לעיל שכיום מצוות ספירת העומר היא מדרבנן (ואגב, מסיבה זו יש מי שאינם אומרים "לקיים מצוות עשה" בנוסח "הנני מוכן ומזומן" שלפני הספירה, אלא אומרים "לקיים מצוות ספירת העומר"). גם על מצוות דרבנן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אף על פי שהם מתקנת רבנן. דבר זה לומדים מהציווי שבתורה (דברים י"ז, ח'): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וידוע ומפורסם פירושו של רש"י במקום: "אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". (פחות ידוע אולי שאלו הם דברי הגמרא במסכת סנהדרין פ"ט, שרש"י מצתת).
אולם עניין נוסף שאינו מיוחד לברכת ספירת העומר, או לברכה על מצוות דרבנן, אלא משותף לכל ברכות המצוות, דווקא הוא עשוי ללמדנו יותר על כוונת התורה במצוות התנופה. כוונת המילים שבברכות [כפשוטן] "אשר קידשנו" – קידש אותנו, "קדוש" מלשון נבדל ומרומם. כיצד? ב-אמצאות- מצוותיו, על-ידי מצוותיו. בדומה לאותו עיקרון שבהנפת העומר, שאנו מרימים אותו ובכך מגלים את קדושתו. עקרון זה כאמור קיים בכל ברכות המצוות משום שבאמצעותן אנו מתקדשים ומתרוממים ויחד איתנו מרוממים את הדבר שעליו אנו מברכים: חפץ או מעשה וכו'.
נוסף על כך, הדבר הייחודי לספירת העומר, הוא שאנו מונים את הימים והשבועות "לעומר" או "בעומר". כלומר מזכירים שאנו מונים את הספירה מהיום שבו מובא קרבן העומר. מאידך, אנו סופרים בציפייה ובכיסופים לקראת מתן התורה, בשבועות. נראה אם כן שישנו חיבור בין ספירת העומר, תוך זכירה שאנו סופרים "לעומר" – כלומר לעניין מצוות קרבן העומר והנפתו, לבין הציפייה למתן תורה. כפי שהסברנו, הרמתו של העומר בתנופה מלמדת אותנו שעלינו לרומם את עצמנו ואת הנמצא סביבנו. דבר זה יכול להיעשות אך ורק "ב-מצוותיו", כלומר על ידי מצוות התורה, שאותה קיבלנו במעמד הר סיני שלקראתו אנו מצפים.
רעיון זה מובא בדברי ר' יוחנן במדרש רבה (ויקרא פרשה כ"ח, ו'): "ר' יוחנן אומר: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען. הדא הוא דכתיב: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך' על-מנת 'ואתה את בריתי תשמור', ואיזה? זה מצות העומר". מלמדנו המדרש שבזכות העומר, בזכות ההנפה והרוממות שבהן נתקדשו בני ישראל, זכו לירושת הארץ. וגם כאשר ישבו בה, לא "שקעו" אלא רוממו את המציאות לקדושתה והתעלו מעלה מעלה.
כעת גם מובנת הלשון של כל ברכות המצוות והקשר הייחודי דווקא לספירת העומר ולכך שהתורה הדגישה כמה פעמים את עניין התנופה. באמצאות קבלת התורה וקיום המצוות, עליהן אנו מברכים "אשר קדשנו" אנו פועלים להתעלות והתקדשות עצמית, כאשר בד בבד אנו מעלים לקדושה גם את הנמצא סביבנו. וכך מוסבר במדרש רבה, במקור אחר (דברים פרשה ו', ג'): "אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך – המצות מלוות אותך; 'כי תבנה בית חדש' – 'ועשית מעקה לגגך'… אם עשית לך דלת, המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים ו): וכתבתם על מזוזות ביתך. אם לבשת כלים, חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר: לא תלבש שעטנז.
אם הלכת לגלח, המצות מלוות אותך, שנא': לא תקיפו פאת ראשכם. ואם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה, המצות מלוות אותך, שנאמר (דברים כב): לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. ואם זרעת אותה, המצות מלוות אותך, שנא' (שם): לא תזרע כרמך כלאים. ואם קצרת אותה, המצות מלוות אותך, שנא': כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה. אמר הקב"ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוות אותך".
זהו בדיוק עניינו של ל"ג בעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי והיום שבו גילה לנו באמצאות ספר הזוהר את עניינו ומעלתו של כל דבר ופרט במציאות. רשב"י לימדנו שקדושה ורוחניות אינן מנותקות מן המציאות. הוא עצמו חי בקדושה עצומה, באופן שבו שותפים כאחד העולם החומרי הגלוי לעינינו, לצד עולם שבו הרוחניות שבכל דבר גשמי גלויה וברורה. אמנם אנו מתקשים לראות את הרוחניות וההשגחה הא-לוקית שבכל פרט, אך על אף שאיננו "רבי שמעון", עדיין יכולים אנו ללמוד ממנו להתבונן לעומק המציאות, ולדעת שבכל המציאות הסובבת אותנו יש הרבה יותר ממה שהעין יכולה לראות. רבי שמעון מלמדנו שישנם רבדים פנימיים ונעלים יותר בבני אדם, בחפצים, ולמעשה בכל פרט בבריאה, שאנו יכולים להגיע אליהם באמצעות קיום המצוות: שבין אדם לחברו, שבין אדם למקום ובברכת המצוות כפי שהסברנו לעיל.
ביום ל"ג בעומר בא רבי שמעון וגילה לעין כל את קיומם של עולמות שאנחנו לא יכולים לראותם או "לגעת בהם" במובן החומרי הפשוט. רבי שמעון, נתן לאור האמונה שגילה אברהם אבינו, להתפרץ ולהאיר את כל העולם. הזכרנו קודם במדרש, שע"י מצות העומר זכה אברהם לרשת את ארץ כנען. וכעת מובן הקשר לרבי שמעון, ממשיך דרכו של אברהם אבינו. אבי האומה שעוד בילדותו הבין שישנה תכנית לעולם, שזה מנוהל על ידי הבורא ולא ביד המקרה, לימד אותנו שלכל פרט ישנה משמעות עמוקה יותר. משמעות שמצביעה על קיום האלוקים, בנוסף לתפקוד הפשוט של אותו הדבר. רשב"י, ממשיכו, נתן לנו את ספר הזוהר, שעניינו כאמור לימוד המשמעות הפנימית הרוחנית שטמונה בכל דבר.
נזכה להתקדש ולקדש, לעלות ולהתעלות ונראה מהרה את אור הגאולה. שבת שלום!