פרשת יתרו מסתיימת בציווי מעניין: "ולא-תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו." (שמות כ, כג). התורה מלמדת אותנו, במצווה זו, דבר חשוב ביותר. יש להתייחס בכבוד, ואסור לנהוג מנהג בזיון אפילו בדומם.
בספר החינוך מצוה מא, מרחיב ומבאר בשרשי המצווה: "והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל העניין לתת ציור בליבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה הלב נפעל."
בעל ספר החינוך מדגיש, כפי שכותב לגבי מספר מצוות, שהלב נפעל אחר פעולת האדם. שהפעולות המעשיות של האדם משפיעות על הלך נפשו. עניין דומה לגבי יחס גם לדומם מצאנו בפרשת וארא, שקראנו לפני מספר שבועות.
במכת דם וצפרדע בהם היה צריך להכות את היאור, ובמכת כינים שהיה צריך להכות את עפר מצרים, הקב"ה מורה שאהרון יכה ולא משה. וההסבר לכך, כפי שמבואר ברש"י, מכיוון שהיאור הגן על משה בשעה שהושם בתיבה, והעפר הגן עליו בשעה שהכה את המצרי וטמנו בעפר, לא היו ראויים ללכות על-ידי משה. לאמור, שמידת הכרת הטוב צריכים לנהוג גם כלפי דומם.
בפירוש רש"י על האיסור לעלות במעלות על המזבח מסיק תובנה חשובה: "והרי דברים קל וחומר. ומה האבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג ביזיון. חברך, שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".
על-ידי כך שאדם ירגיל עצמו לנהוג כבוד גם כלפי דומם, יקנה קניין בנפשו שיבוא לידי ביטוי גם כלפי חברו. ומהדומם לצומח. בספר "מלאכים כבני אדם" על תולדות חייו של הראי"ה קוק, מביא הסופר שמחה רז סיפור מרתק: כותב ר' אריה לוין בזיכרונותיו: "…זכרתי ימים מקדם בשנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו. שיחרתי בראשונה את פני רבינו הראי"ה קוק זצ"ל, וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אדם. שוחחנו בדברי תורה. אחרי תפילת 'מנחה גדולה', יצא רבינו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני נלוויתי אליו.
בדרך קטפתי איזה פרח או עשב. הזדעזע רבינו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת סוד. כל בריה אומרת שירה.
הדברים שיצאו מליבו הטהור וקודש, נחקקו עמוק בלבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את החמלה על כל דבר." וכמו שאומר רש"י שהובא לעיל : "והרי הדברים קל וחומר". אם למדנו שיש לנהוג בכבוד ובחמלה כלפי דומם וצומח, כל-שכן כלפי חברו.
ביחס מורה לתלמיד הדברים חשובים שבעתיים. לא רק שחייב מורה בכבוד תלמידו, אלא מחוייב לנהוג כלפיו בחיבה יתרה ובמאור פנים. "רבא אמר: אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" (תענית ח, א). סבר פנים יפות ויחס חם, פותחים את ליבו של התלמיד. פנים זועפות ויחס מרוחק, סוגרים את התלמיד ומונעים ממנו את היכולת ללמוד ולקבל.
"ושיננתם לבניך – אלו תלמידך. וכן אתה מוצא בכל מקום שתלמידים קרויים בנים" (ספרי ואתחנן). יחס המורה לתלמיד צריך להיות כיחס ההורה לילדו, לאהוב אותו ולקבל אותו כמו שהוא ללא סייג. אם ינהג כך המורה יאיר פניו לתלמידיו ויפתח להם את ליבו יוכל ללמדם ולהובילם לגבהים.