אנחנו רגילים להשמיץ את שירי האירוויזיון שנכתבים על-ידי מיטב הכותבים בישראל. גם הפעם, בפורומים שרקו בוז לקובי אוז, ובחדשות הועברה ידיעה סתמית על כך ש"להקת טיפקס לא העפילה…".
אגב, אין צורך להעפיל בתחרות שמשמעותה היא כל הזמן לרדת ברמת השירים המבוצעים בה. ודווקא השיר הנוכחי העפיל גבוה מאד… ועל זה הכתבה.
אז קודם כל, מה נדרש משיר אירוויזיוני קלאסי? נדרש ממנו להיות מלודי, קליט, קצבי, רצוי שהשכיחות של ההברות "לה" ו"לו" או "או" ("הו") תהיה גבוהה (תזכרו בשירים שזכו: "הללויה" ו"אבניבי" ואפילו "השקט שנשאר"), שני בתים, שלושה פזמונים, ובאמצע איזה קטע קולי או כלי שיש לו אופי לירי.
כל זה קיים בשיר שנשלח השנה לאירוויזיון. אבל, קיים גם ההיפך ממנו. מה שעושה את השיר מורכב ומתוחכם מדי לתחרות. ולכן, לא היה לו שום סיכוי שבעולם לקבל את ה"דוז פואה".
ואני אמרתי שהשיר נשמע מעולה, ואני יוצאת נחרצות להגנתו. כפרה עלי.
תארו לעצמכם מדינה דמיונית במזרח התיכון או מחוצה לו ששולחת סוכן לרגל במדינה זרה.
תוצאה מצופה: להשתתף באירוע תרבותי רב-משתתפים, לכבוש את הפסגה, ולהביא רשמים, הקלטות, נתונים, מפות. והסוכן? אולי הוא הזדקן ונהיה מתוחכם, אך אין ברצונו לצלם, להתרשם או להקליט. הוא מרגיש שעליו דווקא לנסות לכבוש את הפסגה כדי לפוצץ את כל האירוע הזה.
לא רוצה להמר, אבל על זה השיר. קובי אוז הוא הסוכן, תחרות האירוויזיון היא המדינה.
נלך על הדרישות של האירוויזיון. אכן, אם תספרו היטב, בשיר יש שני בתים המושרים באנגלית עם קטע במבטא גרמני (ראשון) ובצרפתית (שני), שלושה פזמונים (push the button) וכן קטע לירי באנגלית. השיר קליט מאד, בקצב של פוקסטרוט (ריקוד סלוני שהומצא ב-1913 בארצות הברית על-ידי רקדן בשם הארי פוקס, ופירוש שמו בעברית הוא "ריצת שועל"), הוא מלודי ופשוט, וברובו סובב סביב צליל אחד. גם ההתחלה בסגנון של "אומפה-אומפה" לא מבשרת הפתעות.
ההפתעות לא מיועדות לאוזניים זרות ולכן לא מושרות באנגלית (אפילו עם מבטא גרמני) או בצרפתית. זה הטקסט המיותר, זה שמחוץ לדרישות של התחרות. זה בעברית. אז, כלפי חוץ, הסוכן שלנו מתנהג כנדרש ומנסה (כך לפחות טוענים אלה שהיו שם) לכבוש את הפסגה. ומה כלפי פנים? מסתבר, שהפעם ישראל שלחה לאירוויזיון שיר עם "מנגנון השמדה עצמית". זה מין גאווה מקומית: "הנה זה בקדם (אירוויזיון) שיר ללא סלאם". תיזהרו חברים, לפניכם סוכן כפול.
כי, כל מה שיש בעברית, זה ההערות ברצף. "דיבור עם עצמי" או "דיבור עם שלנו", הערות מתוחכמות, ארסיות, ומצחיקות המתייחסות לעצם המעמד של אירוויזיון, לשאיפות של ישראל לכבוש את הפסגה, לשאיפות לשיר שיר מלודי וקליט על שלום כאשר הארץ בוערת. ממילא השירים (דוגמת "נדליק ביחד נר" של שרית חדד) יוצאים עצובים ואף אחד לא מסמפט את ישראל, שהרי אירוויזיון היא תחרות פוליטית. הטקסט מכיל גם קריאה ביקורתית של שירים ישראליים שהופיעו בתחרות, וגם תזכורות לגבי מציאות בארץ (אם תרצו, גם על הממשלה אפשר למצוא איזו שורה).
בעברית, תמצאו את ה"עלי" עם הברה מוכרת "ליי" האופיינית לשירי אירוויזיון, אבל… הסיוט הזה (הכוונה לאירוויזיון, כנראה) ארוך מידי כשאני בקושי חי… (על ה"חי" נרחיב בהמשך) זה מוקדם לשיר אולי שנתתי לך חיי (השיר העליז שלנו משנת 1974 שאולי הופיע מוקדם מידי אחרי 1973 והרבה לפני וקמפ דיוויד).
ואז אנחנו צוללים אל המציאות הכל-כך, כל-כך מוכרת לנו: אדום זה לא רק צבע זה יותר כמו דם… בין רקטה (של נאסראללה) למצ'טה (לפלס את דרככם בג'ונגל פוליטי וביורוקרטי) בין מחטף (הנשיא, בני סלע ושאר אירועי הקיץ האחרון) לנחטף (גלעד שליט, אלדד רגב, אודי גולדווסר), לבין משחקי מלים כמו שרק קובי אוז יודע לעצב ולדקלם (תנסו, אבל אני מזהירה שיהיה קשה ביותר לעמוד בקצב): נשימה, נשמה, הנשמה במשפט אחד, אחר כך: קיצונים מקצינים וקצינים מרצינים התמימים מתמתנים ממתינים לנתונים במשפט אחר, והתוצאה: אוניה מלאה במים וכולם שותים לחיים וטובעים זה לצד זה.
וכאן נגיע ל"שורות המפתח" המסבירים בעצם את כל השיר הזה. זוהי האמת הפנימית, פנינה של ממש. אולי, זה חד מידי (כל מה ששרנו עד כה, נכון, המציאות קשה עלינו), צריך לשיר (באירוויזיון) שירי דקלים שירי מדבר ללא דגלים. רגע, על מה מדובר? מה חד מידי? איזה דקלים? דגלים? בואו נלך מהסוף. דווקא בטכניקה הידועה של גזירה שווה. הסוף הוא כזה: אני עוד חי חי חי… נשאלת השאלה, מה השורה הזאת עושה פה. מה הקשר שלה עם המדבר והדקלים. התשובה נמצאת ברשימת שירי האירוויזיון. אז אם זה הרמז על "חי" של עפרה חזה, אז גם הדגלים והדקלים לקוחים משירים! שירי מדבר לפחות מצאתי שניים ומהר. שימו לב: כאן ביתי וכאן אני שיחקתי… ושתלתי דשא במדבר. שיר של אורנה ומשה דץ משנת 1991. קלאסי לאירוויזיון, אבל זה לא עבד: פטריוטי מידי. לכן, צריך לשיר שירי מדבר ללא דגלים. שירים לא פטריוטיים. אבל גם את זה עשינו כבר:
בן אדם הוא רק בשר ודם אבק פורח במדבר… השיר הפילוסופי ההוא של ירדנה ארזי משנת 1988. עכשיו ברור למה "אני עוד חי". הקיום האנושי השברירי שלנו במציאות של נסים קטנים שמתרחשים יום-יום. ועכשיו לשיר "חי". מוזר, זה שיר מ-1983, מלחמת לבנון בעיצומה, וישראל זוכה במקום שני? נראה שזה כוח השיר. לפעמים, למרות הכל, זה עובד. מכאן, יש תקווה גם לטיפקס לזכות. לזכות עם שיר שלא רק לא מקבל את כללי האירוויזיון אלא בצורה מכוונת הורס אותם (שיר בתוך שיר, אזכורים של שירים קודמים במקום מלים רומנטיות, חיקויים במקום אמת מוחלטת, והקול הלא במיוחד ערב לאירופאים של קובי אוז…)
והסוכן לחץ על הכפתור האדום, הבמה נפלה בקול רעש מחריד ועל הריסותיה נשארו…
מזל טוב לקובי אוז בגמר המבצע המורכב! נחיתה קלה בישראל!