סיפורה העגום של מארי אנטואנט, מלכת צרפת בתקופת המהפכה הצרפתית, קם לחיים בסרטה של אחת הבמאיות המבטיחות של השנים האחרונות- סופיה קופולה.
כמעריצה ענקית של קופולה האב אני באה בחשש מחודש לכל סרט שיוצא מידיה של היורשת.
ל"אבודים בטוקיו" המשמים לא התחברתי ואפילו לא נשארתי עד סוף, דווקא את סרטה הראשון "חמש בנות יפות" אהבתי יותר.
אין ספק, גם בסרט הנוכחי, קופולה (היורשת ולא האב) מוכיחה את שליטתה המוחלטת באומנות הבימוי.
בסרט יש רגעים ברורים ששמה חתום עליהם, לטובה ולרעה. מתחילת הסרט קופולה מכניסה אותנו לתוך אחת התקופות הצבעוניות ביותר שנראו על המסך, בעזרת תפאורה מרשימה, שמלות יפיפיות ואביזרים אותנטיים.
עולם הנהנתנות של המלוכה הצרפתית רגע לפני מפלתה מתואר לנו בשיאו וגם אנחנו, המעמד "הפשוט", מזועזע מהבולמוס הענקי שנערך שם בעוד העם שווע ללחם. ועם כל זאת אנחנו מתחברים למארי, אמנם לא מתאהבים בה, אך יש בנו חיבה מאופקת שמתגברת לקראת הסוף, ואם לא היינו יודעים מהו גורלה העגום אולי היינו מקווים שהיא תינצל.
החסרון הגדול בסרט הוא העלילה, או יותר נכון-חוסר העלילה.
חלקים גדולים מהסרט הם מריחה אחת גדולה, אמנם מאוד צבעונית ויפה אך מעיקה. העלילה הרזה נותנת לקופולה יותר מקום להוכיח לנו את כישרונה אבל גם היא לא מספיקה להחזיק סרט של שעתיים. ובכל זאת, ההתחלה, האמצע והסוף ובעיקר האווירה של הסרט מחפים על הבין לבין.
