אחת השאלות המפורסמות שחז"ל העלו כשקראו בפרשתנו "וישמע יתרו כהן מדין חֹתן משה את כל אשר עשה א-לקים למשה ולישראל עמו… ויבא יתרו חֹתן משה ובניו ואשתו אל משה" (י"ח, א'-ה'), היא: "מה שמועה שמע ובא?" הגמרא במסכת זבחים (קט"ז ע"א), מספרת לנו מעט אודות הדיון שהתפתח בבית המדרש לאור השאלה הנ"ל: "רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא… רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא… רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא".
אולם למעשה, מתעוררת כאן שאלה – על שאלת חז"ל ועל הדיון שבעקבותיה. הרי הפסוקים אומרים במפורש: "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה א-לקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". לאור זאת, לא מובנת לכאורה המחלוקת בין חכמי הגמרא. יותר מכך, בקריעת ים סוף נאמר "שמעו עמים ירגזון". כלומר כל העמים וביניהם גם יתרו, שמעו על קריעת ים סוף, על הניסים הגדולים, על יציאת מצרים ועל מלחת ה' בעמלקים. אם כן, מה המקום לשאול "מה שמועה שמע"?
קושי נוסף הקשור ביתרו, מתעורר משמה של הפרשה. מדוע זכה יתרו שתיקרא פרשה על שמו? ועוד פרשה שבה מתרחש מעמד הר סיני, פרשה שבה ניתנת התורה לעם ישראל!? עד כה, אנו יודעים שיתרו הוא כהן מדיין. אמנם אנו מכירים אותו באמצעות הסיפור על משה שברח מפני פרעה, הציל את בנותיו של יתרו מיד הרועים ולאחר מכן נשא לאישה את ציפורה, אחת מבנותיו. התורה לא מאריכה ואינה מפרטת מיהו אותו יתרו.
בהמשך הפרשה אנו לומדים על חכמתו של יתרו, שבאה לידי ביטוי בעצה שנתן למשה: "לא טוב הדבר אשר אתה עֹשה. נבֹל תבֹל גם אתה גם העם הזה אשר עמָך, כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשֹׂהו לבדֶך. עתה שמע בקֹלי איעצך ויהי א-לקים עמָך, היה אתה לעם מול הא-לקים והבאת אתה את הדברים אל הא-לקים. והזהרת אתהם את החֻקים ואת התורֹת, והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי א-לקים אנשי אמת שונאי בָצע, ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת, והיה כל הדבר הגדֹל יביאו אליך וכל הדבר הקטֹן ישפְטו הם והקל מעליך ונשאו אתָך. אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמֹד, וגם כל העם הזה על מקומו יבֹא בשלום" (י"ח, י"ז-כ"ד).
אולם גם לאור העצה הנבונה והתכליתית, עדיין לא ברור – על פי מתן עצה אחת שעוסקת בנהלים וסדרי דין "טכניים" – מיהו יתרו, מה שמע, ומדוע זכה שתיקרא פרשה כה חשובה על שמו.
מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א, ד"ה וישמע יתרו) מספרת לנו אודות יתרו: "שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני. יתר – שהותיר פרשה אחת בתורה. יתרו – שייתר במעשים טובים. חובב – שהיה חביב למקום. רעואל – שהיה כרע למקום. חבר – שנעשה כחבר למקום. פוטיאל – שנפטר מעבודה זרה. קני – שקינא לשמים וקנה לו תורה". כפי שרואים מהמכילתא, דמותו של יתרו משתקפת באמצעות שמותיו. ובין השאר מובא שם עניין ייתור הפרשה בתורה – שיתרו זכה שתיקרא פרשה על שמו. אך עדיין יש להבין את ההקשר לדיון חז"ל בגמרא ואת הסיבה לכך שיתרו זכה שתיקרא פרשה על שמו.
לא בכדי דרשו חז"ל את הפסוק הפותח את הפרשה. נראה שחז"ל ביקשו להדגיש רעיון שהתורה באה ללמדנו מסיפורו של יתרו. את אותה שאלה והדיון שבעקבותיה מסביר הרבי מנחם מנדל מקוצק כך: גם לחכמי הגמרא היה ברור שיתרו שמע בוודאי את כל השמועות הללו. אך הדגש בשאלה הוא "מה שמועה שמע ובא" כוונת חז"ל לקיים דיון בשאלה איזו מבין השמועות ששמע יתרו גרמה לו לבוא אל משה? שאלתם אכן מתחדדת לנוכח העובדה שכל העמים שמעו – "שמעו עמים ירגזון" אך אף אחד מהם לא בא.
לאור זאת ניתן להבין את פשט הגמרא כך: יתרו לעומת העמים, "שמע ובא". לדעת רבי יהושע, יתרו התרשם עמוקות מכך שהקב"ה העניק לעם ישראל עוצמות פיזיות פלאיות – עם של עבדים הצליחו לגבור על עמלק. לדעת רבי אליעזר, יתרו התרשם דווקא מן הנס של קריעת הים נגד כל הגיון ונגד חוקי הטבע. ולדעת רבי אלעזר המודעי, יתרו התרשם יותר מכל מנתינת התורה לישראל. כלומר יתרו בא כדי לראות כיצד ניתן ליישם ספר הדרכה ומוסר א-לוקי, במערכת אנושית.
אלא שחז"ל התכוונו ליותר מכך, חז"ל ביקשו ללמדנו על כוחה של שמיעה אחת. תהא אשר תהא הסיבה לבואו של יתרו, הרי ששמיעה אחת בלבד עוררה אותו לבוא. וכך מספר לנו מדרש רבה (שמות, כ"ז, י"ב): "אמר הקב"ה – אני שאמרתי והיה העולם, אני המקרב ואני המרחק. אני קרבתי ליתרו ולא ריחקתיו. אדם כזה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים. אף אתה קרבהו ואל תרחיקהו. מיד יצא משה לפני חותנו". כלומר, כל מה שזכה לו יתרו: קריאת הפרשה החשובה על שמו וכל אותן תכונות טובות המשתקפות באמצעות שמותיו, לא זכה להן אלא בשל שמיעה אחת ששמע ומייד יישם – מייד בא. ברגע אחד עזב את ארצו ואת כהונתו ויצא אל המדבר להצטרף לעם שעד אז היה ידוע כעם של עבדים.
ניתן להבין אם כן, שדברי חז"ל בגמרא מכוונים לעומק נוסף: פרעה הרשע שמע (ואף חש) את שמעו של ה' א-לוקי ישראל, אך הכביד את ליבו – סופו שטבע הוא וחילו בים סוף, ולכך כיוון רבי אליעזר. עם עמלק שמעו על האותות והמופתים שעשה ה' במצרים ובכל זאת נלחם בישראל – סופו שניגף לפניהם, ולכך רמז רבי יהושע. והעמים – שמעו ורגזו, אך המשיכו בדרכם להתנהג "כמו גויים" (בלי "כמו", גויים ממש) ולכך רמז רבי אלעזר המודעי.
בספר משלי, מלמדנו שלמה המלך ""שמועה טובה תדשן עצם", ו"אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (משלי ט"ו). בכוחה של שמיעה אחת בלבד לעורר את האדם ולחזק את עצמותיו. למעשה, ראוי שכל אדם יסתפק בשמיעה אחת כדי לבוא, כדי להתייצב ולומר "הנני, באתי". אלא שאנו בני האדם "קצת" מפספסים… נראה שאנו צריכים ללמוד מיתרו, אולי גם באמצעות שימת לב לדברים שלהם זכה. לאור זאת, מעניין שבהמשך (ספר במדבר פרק י', ל"א) מתואר יתרו דווקא כמי שמסוגל לראות את המציאות בפרספקטיבה רחבה, כאשר משה אומר ליתרו: "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעתי חנותנו והיית לנו לעיניים". השמיעה והביצוע המיידי שבעקבותיה, מביאות בסופו של דבר ליכולת להביט בבהירות על המציאות, להסתכל על תמונה בכללותה וכך לקבל החלטות אמיתיות ושקולות לטובת עם שלם. מכאן מובנת גם מעלתה של העצה שנתן יתרו למשה בפרשתנו, בעניין שפיטת העם והנהגתו.
נזכה להדבק במעלות הטובות הללו, ונקווה שגם למנהיגי העם תהיינה ולו רק חלק מהמעלות שמאפשרות הנהגה שקולה ואמיתית.
שבת שלום.