בפתיחה לספר במדבר, הסברנו את עניינם של הדגלים וסדר מחנה בני ישראל. ראינו שבטרם קיבל כל שבט ושבט "הצהרת משימה" משלו ובטרם כל אחד הדגיש את האופי המיוחד שבו היה עליו קודם לכן להתאגד תחת מכנה משותף כללי. למעשה, גם בפרשתנו – פרשת נשא וגם בפרשה הבאה אחריה – בהעלותך, עוסקת התורה בסידור מחנה ישראל סביב המשכן, בצורת ההליכה במדבר ובחלוקת הדגלים ותפקידי הלויים. כך שאם ננסה לתת כותרת כללית לפתיחת ספר במדבר, קרוב לודאי שהיא תהיה מעניין סדרי מחנה בני ישראל.
עם זאת, ישנם בפרשתנו כמה עניינים שאינם קשורים לכותרת הזו: דיני נזיר וסוטה, גזלת גרים ושילוח טמאים מן המחנה. ראיתי הסבר יפה בשם הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת מעלות, שאומר שלמרות שלכאורה נראה שעניינים אלו אינם קשורים למהלך הכולל של הפרשה (ולמעשה, כפי שהסברנו, של כל פתיחת ספר במדבר), דווקא העיסוק של התורה כעת בעניינים הפרטיים הללו, שאינם קשורים ישירות אל הכלל, אל סדר המחנה השלם, דווקא הוא מראה כיצד יש לשמור על יחס ואיזון בין הפרטים לכלל. ביחד עם הראיה הכוללת של סדר המחנה כולו, אסור להתעלם מהבעיות המתעוררות בפרטים: המצורעים, הזבים, הטמאים. שכן הסברנו שמחנה בני ישראל בנוי מתוך הפרטים, מתוך התרומה האישית והייחודית שיש לכל אחד אל הכלל.
בתוך כך, אנו קוראים באריכות מרובה את פרשיית קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח. התורה מפרטת את הקרבנות, על אף שבכל יום הקרבן הוא אותו קרבן ורק הנשיא מתחלף. במדרש רבה לפרשתנו (י"ג, י"ד) מוסבר: "אף על פי שקרבן שווה הקריבו, כולם על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו". כלומר לכל אחד מן הנשיאים המקריבים הייתה כוונה אחרת בהקריבו את הקרבן. כל נשיא התאים את כוונתו על פי העניין הייחודי של שבטו. מכאן מובן מדוע מאריכה התורה בפירוט כל המקריבים וקרבנותיהם, שכן ישנו שוני ביניהם.
כבר הסברנו ארוכות בספר ויקרא בעניינם של הקרבנות שהם מלשון קרבה. והנה על אף שהקרבנות כולם זהים היו במתכונתם, כל אחד מן הנשיאים כיוון לקרבת א-לוקים, לפי עניינו של השבט שבראשו עמד. ממשיך מדרש רבה שהבאנו לעיל להסביר את עניינו של כל נשיא בקרבנו: הראשון להקריב היה נחשון, נשיא שבט יהודה, וכוונתו הייתה על סדר המלוכה, לפי שיהודה מולך על אחיו. אחריו נשיא יששכר שהקריב על שם התורה ולימודה. בסמוך לו – נשיא זבולון, שהקריב על השותפות שהייתה לו עם יששכר אחיו – זה עוסק בתורה וזה מפרנסו. וכיוצא בזה על כל שבט ושבט.
מפשט הפסוקים, וביתר שאת – מהסברו של הרמב"ן על פרשיית הנשיאים המקריבים, ניתן לראות כיצד מתקשר מדרש זה עם המהלך הכולל שבו פתח ספר במדבר (כפי שהסברנו בשבוע שעבר) – בהתאגדותם של הפרטים השונים זה מזה כל אחד בייחודו, והצטרפותם יחד למחנה שלם. וכך אומר הרמב"ן (במדבר ז', ב'): "כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו – כל אחד מהנשיאים, חשב טעם בפני עצמו… וכן מצאו שם במדרש בכל שבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השווה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו, כאילו לא הוזכר האחר. ואחר כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל כן הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה."
הרמב"ן מדגיש שלאחר שפירטה התורה כל אחד ואחד בפני עצמו, הכתוב כלל את כולם יחד ללמדנו שהמחשבה והרצון בהבאת הקרבן, וכן הבאת הקרבן עצמו, היו משותפים לכולם, "לא קדם האחד את חברו". כלומר לכל פרט ופרט מקומו וחשיבותו וביחד מצטרפים הפרטים השונים לכדי מחנה ישראל בכללותו, לאומה השלימה. קרבנו של כל נשיא פעל את חלקו בהשראת הברכה הא-לוקית המיוחדת לו: עם קרבנו של נחשון, נשיא שבט יהודה, חלה ברכת ענייני המלוכה. עם קרבנו של נשיא שבט יששכר, חלה ברכת הלימוד והתורה בעולם, וכך אצל יתר השבטים כמבואר במדרש.
כה סמלי מבחינה רעיונית שהפרשייה המובאת לפני פרשיית קרבנות הנשיאים היא ברכת הכהנים. הללו מצווים לברך את כל ישראל: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. הכהנים מצווים "כה תברכו", כלומר נוסח הברכה הוא קבוע ומוחלט. אין לכהנים רשות לגרוע או להוסיף עליו. כמו כן, הברכה היא בלשון יחיד "יברכך" וכו' ומופנית אל כלל ישראל. שיאה של הברכה הוא בברכת השלום – ברכת השלמות, שלמותו של הכלל, של עם ישראל שנתברך בלשון יחיד – "יברכך", אך מורכב מהרבה פרטים. ברכת השלום אם כן, היא ברכה לשלמותו של כל פרט ופרט, כל אחד כפי עניינו ואופיו המיוחד, ובצירופים יחד נבנית כלל האומה. לא מדובר על פרטים בפני עצמם וגם לא על הכלל לכשעצמו, אלא על שלמותם של הכלל והפרטים. הסבר נוסף לכך שאין הכהנים משנים מנוסח הברכה, הוא שהציווי להם "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". כלומר "רק" לשים את שם ה' על בני ישראל, והקב"ה – הוא מברך את ישראל. כך ניכר מלשון הברכה – יברך ה'… יאר ה'… ישא ה'…
בעולת ראי"ה, (ח"א עמ' ס"א) מסביר מרן הרב קוק שפרשת ברכת כהנים נאמרת בכל יום בסמוך לברכות התורה "כי יסוד ברכתה של תורה באה היא על הסגולה של ירושתנו הכללית, העומדת למעלה מכל דבר שיוכל להפריע ולעכב את האושר הגדול, המוכרח להיות שרוי בעצמיותה של נשמתנו". כלומר ברכת התורה היא ירושה כללית – לכלל האומה "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". ברכה זו של התורה מתחברת אל ברכת הכהונה, שמצביעה על ייחודם של פרטים ושייכותם המהותית לכלל – והכוונה היא לייחודם של הכהנים משאר העם, שזהו דבר מהותי לקיומה של האומה בכלל. וכך מסביר זאת הרב: "וסגולה זו, כדי להקים תורה בישראל, מצאנוה בקדושת הכהונה, שבעִקרה באה כדי להקים בישראל אורה של תורה: "יורו משפטיך ליעקב, וחקיך לישראל". וע"י קביעותה של קדושת הכהונה באומה, תבא כללות האומה באחרית להיות כולה ממלכת כהנים וגוי קדוש. על כן יש כאן יחש גדול בין עיקר ברכת התורה לתכן הכללי של ברכת כהנים".
נזכה להתברך בברכת השלום – השלמות, ואחדותם של הכלל והפרטים. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". שבת שלום!
לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל