שתי פרשיות בספר בראשית מוקדשות לאברהם אבינו, ("לך לך", "וירא") ושתים ליצחק ("חיי שרה", "תולדות"). רוב סיפורי יצחק הם דברים הנעשים עמו או עבורו (השידוך, ברכותיו של יעקב שנלקחו ממנו במרמה ועוד). אחד המעשים היחידים הנעשים על ידו – חפירת הבארות.
התורה מקדישה פסוקים רבים לתיאור חפירתן וקריאת שמותיהן. מעשה זה, לכאורה, אינו תורם הרבה להערכת אישיותו ופועלו של יצחק. וכך אומר הרמב"ן: "ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק"
אמנם חפירת בארות ומציאת מים, כמוה כחיפוש אפשרויות לקיום חיים בארץ ישראל. "אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד" (לשון הרמב"ן) כלומר, יש לחפש משמעות נוספת, סימלית במעשה זה של יצחק.
"וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלישתים… ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים…"
שתי משימות מציב לעצמו יצחק בבארות: ראשית גילוי הבארות שחפרו עבדי אברהם – וסתמום פלישתים, ואח"כ להוסיף עליהם עוד בארות נוספות.
נביעה של מים – מסמלת מקור לתורה ולהשראה רוחנית. על הצדיק נאמר: "כעץ שתול על פלגי מים" ואת החוטאים מכנה ירמיהו – עזבו "מקור מים חיים".
חפירה של שני סוגי הבארות – מתפרשת כנסיון לחיפוש שני מקורות שונים של השראה. המקורות הרוחניים עליהם יבנה יצחק את עתידו – יבואו מבארותיו של אברהם, ומאלה שיוסיף הוא, יצחק.
ראשית יש לחיות את תורת האבות. ראויה אותה מורשת שהשאיר אברהם, שיעשה בנו מאמץ לגלותה. הפלישתים ניסו להעלים את האידיאולוגיה האברהמית – וסתמו את בארותיו.
הם ניסו לעשות את תורתו "סתם". דהיינו תורה חסרת השראה וצרת אופקים, לא רלוונטית. בכך רצו לטשטש את הרעיון אותו אברהם מביא לעולם. יצחק חופר את אותן בארות, ואף קורא להן בשמות שקרא להם אברהם, מתוך הבנה שהן הבסיס להשראה, בהן שורש החיות ומהן יש לצמוח.
רק לאחר שחפר את בארותיו של אברהם, והתחקה אחר הירושה הרוחנית אותה קיבל מאביו – חופר יצחק בארות חדשות. יצחק מבין שכדי להמשיך את המורשת המבורכת, אותה קיבל מאביו – יש צורך בהתחדשות. כדי להוציא את התורה מסתמיותה – עלינו להתחדש בצורת החשיבה ובאופן הביטוי. ואמנם, רק על בסיס התורות הישנות והטובות – יש מקום להתחדשות והתפתחות. אין אנו יכולים להסתפק במה שקיבלנו מהדורות הקודמים – ואין אנו רשאים להתעלם מהם!
דור דור ודורשיו – דור דור ודרשותיו. מעת לעת משתנה השפה.
"מעשה אבות – סימן לבנים". עלינו ללכת בדרך אבותינו, ולחפש את האיזון הנכון, בין הישן, המריח ריח טוב של נוסטלגיה – לבין ההתחדשות שעליה ללוות אותנו כל העת, בחינת: "הישן יתחדש והחדש יתקדש" – כדברי הרב קוק
כדי להיות רלוונטיים בעיני הדור הבא – עלינו להשכיל ולמצוא דרכים מותאמות ועדכניות להעברת הערכים הישנים. שפת העבר נהפכה לפעמים ל"סתם" – ואנו נדרשים לחפור בה מחדש. לתת ביטוי חדש למושגים ישנים.
פורסם בעלון שבת "שבתון"