לפני כשבועיים יצא האלבום החדש של שלמה ארצי, ומאז כבר נמכרו ממנו למעלה מ-60,000 עותקים.
כן, יש לו קהל גדול ונאמן, לשלמה, יוצר וזמר ותיק.
הוא בעל סגנון אישי מיוחד, קול שכולנו מזהים אותו ורפרטואר עצום של שירים אותם כתב לעצמו ולאחרים.
הקול שלו הוא באיזה שהוא מקום הקול הקולקטיבי שלנו, כי שנה אחר שנה מצליח ארצי לחוש, לחיות ולשקף את המציאות שלנו בארץ.
לגמרי ברור למה האלבום נקרא "שפויים", כי על רקע כל מה שקורה בארץ, הוא בהחלט בונה לנו, המאזינים, אי של שפיות וחשוב לשאול ולתהות האם השפיות הזו היא זמנית.
ואיזו תשובה נותן לשאלה זו היוצר?
שלמה ארצי נוחת במרחב הפרטי עם אלבום שכולו התבוננות בדברים הפשוטים והיפים של החיים (ואולי אלה הם החיים עצמם?), בזיכרונות המתוקים, ב"השתקפויות של עצב ושמחה".
האלבום מרגש, סוחף ולגמרי לא פוליטי (מוזר בשביל ארצי, לא?).
"תתארו לכם עולם יפה פחות עצוב ממה שהוא ככה ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים…" ככה זה מתחיל, אחרי כמה אקורדים בגיטרה המדהימה של אבי סינגולדה, זה באמת נשמע כמו הזמנה לתפוס איזו שמש שובבה, לשים אותה בכיס ולצעוד קילומטר או שניים, לשכוח מהכל, לצלול אל תוך עצמנו ולהאזין רק למה שחשוב באמת: האהבה.
סגנונו הייחודי של האלבום נעוץ דווקא באקלקטיות שלו הן מבחינת הטקסטים והן מבחינת המוסיקה. בשביעות רצון גמורה אגיד "זה האלבום האחרון", מין מאסף.
הטקסטים אוספים ומסדרים מחדש את "מילון המושגים" הישן של ארצי. כפי שכתב, "אני מרכיב את הפאזל של חיי". ובאופן מודע או בלתי מודע, הוא מעביר אותנו תקופות בתולדותיו ובתולדות המוסיקה הישראלית.
כי "עוד תקופה מסתיימת, כמו הילוך חוזר…".
עולם מוסיקלי מקבל התייחסות מיוחדת. מאחורי כל אחד מן המושגים האלה מסתתר חלק (שיר אחר או שירים אחרים של שלמה) מפאזל החיים שנעשה גדוש משמעויות, תחושות, תופעות (אם מחברים את המשמעויות ביניהן). גם הציורים על עטיפת האלבום הם עוד פאזל של ארצי עצמו – למרות, שצייר גדול הוא כנראה כבר לא יהיה. למשל, שיר הוא האידאל, השלימות. "את – שיר", כתב מזמן. "החיים… היו לי שיר קטן", "תעשה לי ילד ותכתוב לי שיר" – כתב עכשיו. מוסיקה היא הדבר הבטוח שאפשר להיצמד עליו. "האם אהיה זמר" ולהקה מחזירים אותנו אל "רוצה כבר להיות זמר" ("לא עוזב את העיר"), ג'ניס ג'ופלין אל "אני חייל ואל תבכי ילדה", "תהיה כבר אמיתי… תרקוד…" אל "תרקוד היא אמרה לי…". "מקשיב לרדיו במכונית" (זה מהדהד לנו מתוך "כבה את הרדיו הישן"). ויש עוד דוגמאות.
מבחינה מוסיקלית, האלבום הזה הוא אחד המגוונים ביותר: הוא משלב שיר ספרדי מתורגם עם דקלום בספרדית עם שיר ראפ, בלדות שקטות וקסומות עם שירים קצביים, שירים "ללא סוף" שבהם הוא כאילו לא נושם וכך גם אנחנו, כאלה שרק ארצי יודע להלחין, עם שירים בהם החלוקות למשפטים בודדים ברורות.
בניית האלבום הפעם קפדנית במיוחד. יש לו התחלה וסיום אופטימיים, השיר הסוגר הפסטלי והרך בנוי כמעט כולו על אקורד אחד (!) "מועשר" עם הרבה צלילים שלא שייכים לו, כסימן ליציבות בלתי מתערערת. אחרי השיר הראשון כשהאופטימיות בשיאה – אנחנו צוללים אל "אמיתי" – ערעור על אותה האופטימיות, ואחר-כך מגיעה הבלדה "איסלנד" – שכולה שאלות כמו "מה קורה כשרע לנו בפנים?" (קול עולה בסיום כל משפט, כמעט). אחריה – השיר "נצמדנו" במקצב מונוטוני ובאינטונציה יורדת.
לא עוד פוליטיקה ומלחמות (בניגוד גמור ל"צימאון", האלבום שלפני, שיצא לפני כ-5 שנים, באמצע מלחמה), זה בהחלט שפוי (אפרופו שם האלבום) ונכון לתקופה שבה הממשלות באות והולכות, והמוסיקה נשארת. שפוי מידי אולי כדי שהמבקרים יחפשו את ארצי ה"רגיל", ה"משוגע". ולמה הוא כתב את כל זה? אם תשאלו אותי, "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם", השפיות היא… נצחית, רק חשוב ומשמעותי לא לפספס אותה.
ומה היינו משפרים באלבום? הייתי מלחינה מנגינה חדשה ל"נצמדנו", קצת פחות משעממת. וגם: הייתי שואלת אותך מדוע השיר "שפויים" כל כך דל מבחינת עיבוד מוסיקלי.
וזהו? כן, כי האלבום מעולה ומומלץ, אל תוותרו!