הורו לנו חז"ל (שמות רבה לח, ד) על הכתוב "קחו עמכם דברים" (הושע יד, ד): לפי שישראל אומרים, 'רבון העולם, הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם וו', אנו אין לנו קרבן … אמר להם הקב"ה דברים אני מבקש, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואני מוחל על כל עוונותיכם, ואין דברים אלא דברי תורה..
אמרו לו , אין אנו יודעים! אמר להם, בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו', הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא-דברים.'
ועוד, מצינו שאמרו (מדרש תהלים קב) על הכתוב: פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם-כלפי דורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן ולא בית המקדש שיכפר עליהם, אלא עוד תפלה אחת שנשתייר להם וכו', ולא תבזה אותו מהם, הוי: ולא בזה תפלתם.
למדים אנו כי התפילה היא במקום קרבנות, והיינו בהיות משמעות התפילה מסירות נפש להשי"ת כמו שפירש רש"י (ברכות ה, ב' ד"ה טורף נפשו). "ומה היא הנפש, זו תפילה, כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (שמ"א א טו), כי שפיכות הנפש כמוה במסירת עצמו למיתה , שהרי על הכתוב: אשר הערה למות נפשו (ישעיה נג יב) שפירושו הוא מלשון שפיכה, כמו: ותער כדה (רש"י שם) אמרו חז"ל: שמסר את עצמו למיתה (סוטה יד א'). ולפיכך אמרו: לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י, ב'), כי כשם שבקרבן הכפרה היא בזריקת הדם, כמו שאמרו: אין כפרה אלא בדם (יומא ה, א') כך גם בתפילה עיקר מעלתה היא שפיכת הנפש בבחינת זריקת הדם, שהיא זו הנקראת: תפילה על דמכם, משום שבכך האדם נכנע לפני השי"ת.
יסוד זה של מהות התפילה שהיא ביטול גמור והכנעה לפני ה', מפורש בדברי ה"חובות הלבבות" (שער חשבון הנפש, ג, ד"ה והתשיעי): וראוי לך אחי שתדע כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו עם רוממותו לבוראה, ושבחה והודאתה לשמו, והשלכת כל יהביה עליו."
ותראו שהתפילה נקראת על שם נשיאת הכפים, שהרי מצינו (ברכות טז, ב') על כתוב: בשמך אשא כפי (תהלים סג, ה) – זו תפילה. וכן אמרו בתנחומא (וירא א') אמר להם הקב"ה לישראל : הוו זהירים בתפילה שאין מדה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות, שנאמר : למה לי רוב זבחים וגו' (ישעיה את יא), וכתיב (שם טו) ובפרשכם כפיכם.
בכדי שהתפילה משמעותה פרישה הכפיים, וכך מצינו באברהם אבינו שאמר "הרימותי ידי אל ה'" (בראשית יד כב), ותרגם אונקלוס :"ארימית ידי בצלו" וכן נאמר במשה רבינו: כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה' (שמות ט, כט).
והנה משמעות נשיאת הכפיים היא ביטול גמור במציאות אל ה', והרי זה כאילו האדם מכריז שאין לו מעצמו מאומה, והכל הוא רק מהשי"ת וכמו שפירש"י (תהלים קלא, א) "הנני עליך כמי שאין לו ידים ורגלים, כגולם מוטל לפניך".
כללם של דברים, התפילה שהיא עבודה שבלב היא בדוגמת הקרבן כאשר אדם מבטל עצמו בחינת מסירות נפש, וכוונה זו נדרשת מאתנו, והוא שנאמר לדוד אליך ה' נפשי אשא (תהלים כה, א) ופירש"י: אכוין לבי. הרי מפורש שכוונת הלב משמעותה נפש, אשא-פרישת כפיים בהכנעה אמיתית "כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו".
דוד המלך, הבטיחנו בתהילותיו: תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י, יז) כי כאשר תהיה התפילה בכוונה, אזי "תקשיב אזנך" והיא תתקבל ברצון לפני השי"ת וימלא משאלותינו במדה טובה ישועה ורחמים.
ויקר—–א
זאת תורת הקרבנות, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, מרירות על חטא ושפלות רוח, כפי שפירשו הראשונים את מטרת הקרבן-שיחשוב האדם כי מה שנעשה עם הקרבן, היה ראוי לעשות עם עצמו, ובכך ינמיך את עצמו, ולא ירום עליו לבבו.
ספר ויקרא-ספר הקרבנות-פותח בתיבת "ויקרא". והרבה רמזים כבר נאמרו אותות האל"ף הזעירה, אך ביסודו של דבר מורה היות האות זעירא הוראה לכל או"א שישפיל את כוחו כתינוק זעיר, שהרי כאמור זו היא המטרה בהקרבת קרבנות.
בעצם מפורשים הדברים בחז"ל (ויקרא רבה א') על הכתוב "ויקרא אל משה"-באהל מועד עמד לו מן הצד, אמר לו הקב"ה, "עד מתי אתה משפיל את עצמך אין השעה מצפה אלא לך". והיינו שבאו להורות לנו שכל מה שזכה מרועה הנאמן אשר לא קם כמותו בישראל, הוא מכוח היותו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.
לא בכדי הודגש יסוד זה באות א' דייקא, שהרי א' מתפרשת על לימוד, כמו שנאמר: ואאלפך חכמה (איוב לג, לג), כלומר מה שקרא הקב"ה לרועה הנאמן "ויקרא אל משה, הוא בסיבת היותו שקוד בכל עת על ענוותנותו ושפלות רוח תואמים השנים משה העניו והאות א' שכבר בבריאת העולם מצינו בזוהר (ח"א ג, א) שבעוד שכל האותיות ביקשו שה' יברא את העולם בהן, ניצבה האות א' מן הצד ולא ביקשה דבר.
שכרה היה בהבטחת הקב"ה: אל"ף, אל"ף, אף על גב דאית בי"ת בה איברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לת בי יחודא אלא בך. ומפורש יותר בספר "אותיות דרבי עקיבא": אות א' עמדה מן הצד ושתקה, עד שקרא לה הקב"ה ואמר לה: מפני מה את שותקת? ולא אומרת כלום, אמרה, 'אין לי כוח לעמוד לפניך, שכל האותיות במנין מרובה ואני באחד'. השיב ה' לאל"ף: אל תירא שאתה ראש לכולן כמלך ובך אני עתיד ליתן תורה לישראל, שנאמר: אנכי ה' אלקיך, אנכי ראש לכל הדברות ואל"ף ראש לכל האותיות.
אות א' זו מסמלת את הבריחה מהתנשאות ועמידה מן הצד, וכשם שמשה רבינו קיבל שכרו על עמידתו מן הצד: אין השעה מצפה אלא לך-כך גם שכרה של אות א' שלא נדחפה להתייצב בראש, הוא שבה פתח הקב"ה את עשרת הדברות, והוא לא רק ראש לכל הדברות אלא גם ראש לכל האותיות.
רבותינו קבעו כי תחילת לימוד התינוקות הוא בספר ויקרא, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים, והרי זה כעין המשך לאותה הוראה על שפלות וענווה, להיות צמיד בבחינת קטנות: אל"ף זעירא, הטהרה האמיתית היא החדרת מדת הענווה ללבו של אדם, ועל כך תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילות השבת והמועדים: וטהר לבנו לעבדך באמת, כי כשם שהגאווה היא תועבת השי"ת בהיותה שורש הטומאה והרע, כךלאומתה הענווה ושפלות הרוח קשורה בטהרה וזיכוך ("אגרא דכלה", ויקרא) בהיותה מקור לטהרת האדם. ועל כך הבטיחונו חז"ל (זוהר, ח"א קכב, ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב, ויקרא, יקרו של א' הוא יקרו וגדולתו של משה שהקב"ה קראו קריאה של חיבה וגדלות כדבריהם ז"ל (מדרש תהלים מ"ה) על הכתוב (שם מה, ד') חגור חרבך על ירך גבור, זה משה שזכה לתורה ועלה לשמים, ולמה: על דבר אמת וענוה צדק שנאמר: והאיש משה עניו מאד. (ר' ש.ח.פרוש)
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.
כאשר נתבונן בדברי הראשונים נראה שהטריחו עצמם במיוחד לבאר טעם מצות הקרבת הקרבנות לה', וכל כך למה? משום שהקרבת קרבנות בלי לדעת את מטרתה ותכליתה יש בה חלילה מקום לטעות כאילו מצפה להם הקב"ה שכביכול ישביעוהו בהן. 'באו וראו' עד היכן הדברים מגיעים ממה שהוכיח המשורר האלקי "מזמור לאסף" את ישראל בשמו של הקב"ה (תהלים נ, ז-יד):
"שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך ועולתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר ממכלאתיך עתודים. כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי, אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלאה האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה (?) זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך".
ומפרש האלשיך (בפרשת ויקרא) "לא על זבחיך אוכיך"", אל יעלה על רוחך כי למען הנאת קרבנותיך אני מוכיחך על חטאתיך, למען תביא לי קרבנות ליהנות מהם, חלילה, כי טוב לי שלא תחטא משתחטא ותביא קרבן, שהרי אפילו אם הייתי נהנה מהקרבנות "לא אקח מביתך פר…כי לי כל חיתו יער…אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה", וכל זה אם הייתי נהנה מהקרבנות, אבל באמת מעיקרא דדינא פירכא "האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?"
וזהו שכתב השל"ה "אף שאין בידינו לפרש אפילו כערך טיפה מן הים מסוד הקרבנות..מכל מקום צריך כל אחד לשוטט בשכלו כפי האפשר לו".
והנה הטעם היותר מפורסם ומתקבל בענין הקרבת הקרבנות הוא מה שכתב הרמב"ן בפרשתנו (ויקרא, א, י) והסכימו עמו רבינו בחיי, הרקאנטי ורוב הראשונים וז"ל:
"כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה, ובדבור ובמעשה, צוה ה' כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באשר בקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם."
מבואר מזה כי תכלית הקרבת הקרבנות היא שיתבונן האדם כי בעצם מה שעושים לקרבן היה באמת ראוי לעשות לו לשפוך דמו ולשרוף גופו, ועל ידי זה מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונחשב לו כאילו הקריב את נפשו ממש לה'. וכן מבואר בזוהר (ח"א רנח) :
"בר נש כד קריב האי דמא כאילו מקריב נפשיה".
הרבה מפרשים מבארים כך כוונת הפסוק: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" שעיקר הקרבן
הוא בכדי שיתבונן האדם כי באמת היה ראוי להקריב קרבן לה' "מכם" ממש. מוסיף על כך ה"בן איש חי", שדבר זה נרמז במלת "מכם" שהיא ראשי תיבות "מ'דה כ'נגד מ'דה".
לרמז שיחשוב האדם שכל מה שעושים לקרבן היה ראוי לעשות לו מדה כנגד מדה, כי כנגד מה שחטא לה' באמצעות נפשו המתלבשת בדם ישפך דמו של הקרבן , וכנגד מה שפגם בכ"ד ראשי אבריו ישרף ארי הקרבן על המזבח.
אמנם האלשיך פירש הפסוק: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"..וקשה שמתחיל בלשון דיבור "דבר אל ב"י", שהוא לשון קשה, ותיכף אחר זה משנה ללשון אמירה "ואמרת אליהם" שהוא לשון רכה?
אך פירוש הפסוק כך הוא: "דבר…ואמרת…" הקב"ה אמר למשה שבענין הקרבנות ישנו בחי' דיבור שהוא קשה וגם לשון אמירה שהיא רכה. ומפרש הפסוק ואומר, כי הדברים הקשים שתדבר אל ישראל הוא "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר אדם הקרוץ מחומר האדמה שהרהיב בנפשו עוז למרוד בה' הנה היה מן הראוי שההקרבה תהיה מכם דוקא, שיקריב את גופו ונפשו לה' כמו שעשה יצחק על גבי המזבח-זהו דיבור הקשה. אך בכל זאת "ואמרת אליהם", אמירה רכה שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נותן לכם תמורה, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן"-אם רק תקריבו קרבנות מבעלי חיים ותתבוננו שהיה ראוי לעשות לכם כן: "תקריבו ת קרבנכם", מעלה אני עליכם כאילו הקרבתם את עצמיכם לפני.
השל"ה הק' מפרש פסוק זה כך: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר, מי שהוא בבחי' "אדם" שהיא דרגה גבוהה, "כי יקריב מכם", שבשעת הקרבת הקרבן הוא חושב במחשבתו שראוי היה להקריב את נפשו לה' כטעם הרמב"ן, הנה אז קרבן כזה הוא "קרבן לה'" רצוי ומקובל לה', אבל "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", שאינו מקריב רק את הבהמה ללא שום כוונה פנימית שהיה ראוי לעשות לו כן, כי אז "תקריבו את קרבנכם", הקרבן הוא רק קרבנכם ואינו בבחי' קרבן לה'.
אמנם לפי הרמב"ן עדיין יש פליאה גדולה ועצומה בענין הקרבת קרבנות והאלשיך שואל:
"כי הלא כמו זר נחשב שאיש אחד יחטא ועל הבהמה יקצוף, כי הנפש החוטאת ראוי שהיא תמותו תהי נא יד ה' באדם אשר חטא לו, ולא יחליפנו ולא ימיר אותו בהמה באדם, כי אלה הצאן מה עשו, כי איננו יתברך כמלך הארץ שיביאו לו מנחה ויהיה כמחריש על אשר חטאו לו באלפי אילים וצאן לרוב…כי אין לו יתברך חלק באוכל ושתה חלילה, כי רם ה' מכל הנאה גשמית והוא בורא כל ואדון הכל. ..(ואיך נוכל להקריב לפניו קרבן מן הבמה…ולא יחרד לבנו?)
בפתרון קושיא זו נדחקו המפרשים מאד.
מחבר הספר "ערבי נחל" (ר' דוד שלמה האב"ד סראקא, מנוחתו בצפת) מביא את דבריו של האר"י על הפרשה. על ידי מעשה החטא מאבד אדם חלקים נכבדים מנשמתו הק' ואותם חלקים יש להם ירידה ונפילה בתוך הקלי-פות, ולכן צוה ה' לחוטא שיביא קרבן כדי שעל ידי זה בצירוף הכניעה הנמשכת מהקרבת הקרבן, מתקרבים וחוזרים כל החלקים האלו שנפלו, ועולים מעלה למקורם אל ה' ומתחדשים כבראשונה, ולכן נקרא ,קרבן לה'" מלשון 'התקרבות' אליו.
אך מדוע מתקרבים חלקים אלו של נשמתו אל הקדושה דוקא על ידי הקרבת הקרבן?
ביאור הענין הוא, כי יש נשמות מבני אדם אשר מתו בלי תשובה ולא זכו לתקן חלקי נשמתם שנפלו בקלי' ונמצא שאין תיקון אלא ע"י גלגולים קשים (בדומם, צומח, חי מדבר)… הכל לפי חומרת החטא.
אלא שמחסדי הקב"ה "המסבב כל הסיבות" הוא שמסבב אשר נשמה כזו הצריכה תיקון וחזרה אל הקדושה מתגלגלת בתוך בהמה, וכאשר מגיע איזה חוטא שחטא ממש בחטא זה שחטאה בו נשמה כזו המגולגלת בתוך הבהמה והוא רוצה להביא קרבן, מסבב הקב"ה שבהמה זו תבוא דוקא אליו. ועל ידי הקרבת הקרבן מתקרבים חלקי נשמתו של המביא קרבן למקורה, וממילא יש תיקון גם לנפש ההיא שנתגלגלה בתוך הקרבן בגלל אותו עון זה, כי מצא מין את מינו ומתחברים ועולים גם יחד לשרשם.
על פי האמור, מפרש ה"ערבי נחל" את הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר אדם שמקריב את עצמו חלקי נשמתו שנפלו מהקדושה קרבן לה', מבטיח הקב"ה כיף "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". פ' כשם שהנך מקריב לה' חלק מנשמתך, כך גם תקריב כעין זה חלק מן הבהמה עצמה, והיא הנפש הנמצאת באותה בהמה מחמת אותו חטא של המקריב עצמו.
ומוסיף הר' "ערבי נחל" ע"פ דברי האר"י ז"ל דבר נפלא בביאור הגמרא (חולין ה, א'),:
"מן הבהמה, להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא".
ולכאורה קשה, מדוע מכונים כאן פושעי ישראל דוקא בתואר "בהמה" מחמת שדומין לבהמה? ולפי דברי האר"י מבואר היטב, כי לכן מכנה הפסוק פושעי ישראל בתואר בהמה מכיון שהם באמת מתגלגלים בתוך הבהמה, ולכן רמזו חז"ל, "להביא בני אדם שדומין לבהמה" -כלומר שתזכה על ידי הקרבת הקרבן להביא ולהחזיר אותן (נשמות של) בני אדם שנתגלגלו בבהמה זו.
וזהו שהדגישו בלשונם: "מכאן אמרו חכמים שמקבלין קרבנות מפושעי ישראל", כי ה' מזמין שבתוך הבהמה תתגלגל נפשם של פושעי ישראל. ומפרש הטעם "כדי שיחזרו בהן בתשובה", פירוש, כדי שיחזרו נפשם של הפושעים שנתגלגלו בבהמה זו לשורשם בקדושה על ידי תשובתו של המביא את הקרבן "חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא": כי בהיותו מומר לעבודה זרה ולחלל שבתות ששקולה כנגד כל התורה, לא יזכה לצורה של תיקון באמצעות הקרבן, (ודי עד כאן) (דברי ביאור-הר' פ פרידמן)
*********************************************************
מה שהרב שלמה גורן, זצ"ל, אמר לי…
אין יהודי בעולם שאינו נמשך לירושלים ומקום המקדש. 'סוף הדבר' הוא ימצא את דרכו לעמוד קרוב לכותל ומול מקומו של ההיכל וימצא את עצמו מתפלל שם . הכוח המשיכה-המושך עד עומק נשמתו אינו אלא הקדושה "הפועלת כמגנט" לנשמות הטהורות האלה. ומקורה של קדושה זו טמון בכלי המשכן/המקדש שעדיין בגניזה בהר הבית עד היום הזה! "קול הקדושה של הארון מוציא הד בכל נשמה של יהודי בכל מקום".