אירועי החודשים הראשונים לאחר יציאת מצרים העלו בבירור את הצורך במרכז רוחני בלב מחנה ישראל, וחודשים ארוכים המתינו ישראל ליום בו יעמוד המשכן במרכז המחנה.
הד לכך אנו שומעים בדברי ה' אל משה בסיני – בהם מצטווה משה להקים את המשכן:
'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח)
מצוות המשכן שבחומש שמות התקבלה בהתלהבות רבה. על שאר פרטי מצוות המשכן נוספה ההוראה להכין בגדי כהנים ולהציב במרכז הפעילות של המשכן את אהרן וארבעת בניו: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. בהתחשב בעובדה שמשפחות הלווים לא שועבדו במצרים, ואם נזכור שמשפחת אהרן נחשבה למיוחסת – נוכל בקלות לדמיין בעיני רוחנו את ארבעת הבנים הצעירים האמורים לשאת בגאון את עול המשכן תוך שגרת חייהם. פרשת שמיני מתארת אירוע המתרחש ימים רבים לאחר הציווי ההיסטורי – יום א בניסן, בתום שישה חודשים של המתנה ליום בו יקום המשכן ויעמוד במרכז המחנה. חודשי ההמתנה היו חודשי חורף, והמשכן וכליו – על אף שהיו מוכנים זה מכבר – הוכנסו לשמירה עד בוא האביב. תקופת ההמתנה הייתה מלווה בחשש כבד בלב ישראל – שמא לא סלח לנו הקדוש ברוך הוא על חטאינו בעגל, ואולי עבודת הקודש שלנו אינה רצויה, חלילה?
אך עם בוא ימות האביב מכנס משה את כל ישראל אל מרכז המחנה. השטח הרבוע היה קטן, ואיך הצליחו רבים (מליוני אנשים, כמשוער) להצטופף ולחזות במעמד הנכסף – קשה להבין. רש"י העיר שהצפיפות הזו הייתה על-טבעית:
'זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה' (רש"י, ויקרא פרק ח פסוק ג)
איננו יודעים פרטים על המתאספים במרכז המחנה, אך אנו יודעים היטב את פרטי המעמד שראו: בפינה נסתרת טובלים אהרן ובניו ולובשים את מדי הכהונה. אהרן הכהן מולבש בשמונה בגדים שהוכנו במיטב החומרים שבני ישראל נידבו, ובמו ידיהם עמלו להכנתם. (אם בליבו של מי מאיתנו עולה צילה של תאוות הכבוד שעשויה הייתה למלא את לב הכהנים – נציין שלדברי רש"י, אילו היו שואלים את הנוגעים בדבר לרצונם, הדברים היו נראים אחרת… וראה רש"י לחומש ויקרא פרק ח פסוק ה).
הנה משה מתפנה לצד ומרים כלי בגודל בינוני. בתוך הכלי יש שמן זית שהוכן עם בשמים שונים – זהו 'שמן המשחה'. כעת נפנה משה ונכנס אל המשכן: שם הוא מושח את כל כלי המשכן בשמן מיוחד זה, גם בחוץ ימשיך – ימשח את המזבח, כלי המזבח, הכיור. ולבסוף ייגש אל אהרן, ייתן מעט שמן על ראשו וימשוך באצבע את טיפות השמן על מצח הכהן הגדול. מאותו רגע יתקדמו העניינים בסדר מופתי: משה יקריב קרבנות ראשונים על המזבח, במשך שבעה ימים ילמד את אהרן וארבעת בניו כיצד מקריבים במשכן החדש. מדי יום יפרק משה את המשכן ויבנהו מחדש, הכהנים יישארו שבעה ימים בחצר המשכן.
פרשת שמיני פוגשת אותנו בתום שבעה ימים אלה, הקרויים 'ימי המילואים'. כמו שבוע קודם לכן התכנסו רבים, המדרש (סדר עולם רבה, פרק ז) תיאר את עוצמת המעמד וחשיבותו:
'ויהי ביום השמיני', אחר ז' ימי המלואים, ואחד בשבת היה (יום א בשבוע), וראש חדש ניסן היה, ובו ביום עמדו אהרן ובניו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם מן הכיור, ועבדו את כל העבודות (בהקרבת הקרבנות)'…
בהמשך הדברים מדמה המדרש את היום הנכבד ליום כלולות, התאחדות השכינה עם כנסת ישראל:
'ועל אותו יום הוא אומר, עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו (שיר השירים ד, טז).
פרשת השבוע מפרטת בפירוט רב את ההתרחשות הנשגבת של יום זה – פרק שלם (ויקרא פרק ט) מוקדש לכך. בסיומו של הפרק אנו לומדים עד כמה מורכבת המציאות החדשה: עבודת הקרבנות הושלמה אך הצתתם באש המזבח טרם אירעה. לראשונה יוצא אהרן הכהן אל העם ומברכם בברכה המשולשת (כפי שפורטה בחומש במדבר פרק ו):
יברכך ה' וישמרך
יאר ה' פניו אליך ויחנך
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום
הציבור קיבל את הברכה, ועדיין לא התחדש כלום. גם כשמשה ואהרן נכנסו שוב פנימה אל הקודש הם המתינו (ראה רש"י לחומש ויקרא פרק ט פסוק כג).
{באותה שעה בדיוק, כך מתברר בפרק י, החליטו שני בני אהרן ליזום יוזמה מעומק ליבם. מסיבות שונות, נטלו מחתות בידיהם, מילאו אותם בקטורת. בדיוק כשנכנסו בדרכם אל הקודש יצאה אש מקודש הקודשים – אותה אש שנועדה להצית את הקרבנות על מזבח העולה שבחוץ -שרפה אותם. המעמד העצום נכרך באבל, הכאב של האב השכול נאלם כשמשה תבע ממנו להימנע מכל ביטוי אבל, הלא הוא בתפקיד כללי! אהרן קיבל, כדברי הפסוק 'וידום אהרן' (פרק י, פסוק ג) – השלים וקיבל!
כאב זה שכרוך במעמד העצום מצא את ביטויו בהמשך דברי המדרש. שם מתאר המדרש את אלישבע אשת אהרן:
'בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתרה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד: יבמה (הגיס שלה, כלומר: משה) מלך. ובעלה (אהרן) כהן גדול, אחיה (נחשון בן עמינדב) נשיא (של שבט יהודה). ובניה (נדב ואביהוא) – סגני כהונה. ואבלה בשני בניה נדב ואביהוא…'
לב האדם נוטה לבחון את המציאות על פי הישגיה, והנה מסתבר שהחיים מורכבים ומציבים בפנינו את מחירים גבוהים. המדרש בחר בדמותה של אלישבע כדי לבטא את צידו השני של ההתחדשות הלאומית. ההוויה הלאומית גובה מאיתנו מחירים כבדים, רבים מאיתנו מכירים את כאב יום העצמאות הכרוך בכאב השכול. הנה מסתבר שתבנית זו נוצקה כבר ביום הקמת המשכן: שמחתה של אלישבע הרעיה כרוך היה ביגון העצום של האם השכולה.