פרשתנו ממשיכה לאחר "הפסקה" קצרה באמצעות הפרשות תזריע ומצורע, ופותחת בתיאור: "אחרי מות שני בני אהרון… וימותו". העם, שנותר מזועזע ממותם המצער של בני אהרון, היה עלול לקבל את התחושה השגויה שההדרכות וההוראות השונות שבתורה מהוות "איום" על החיים – כפשוטו. לפיכך, פרשת אחרי מות באה ללמד את העם שתורתנו היא תורת-חיים. יחד עם זאת, ישנו כפל לשון בפסוק הפותח את הפרשה: "אחרי מות… וימותו".
נעיין בהמשך הפרשה כדי להבין את הכפילות המיותרת לכאורה, ונראה גם את המגמה להראות שהתורה היא תורת-חיים. דבר זה בולט כבר מהפסוק השני הקב"ה אומר למשה: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש… ולא ימות". עוד בהמשך, העיסוק בהיטהרות ובכפרת החוטא, עדות לכך שהקב"ה אינו חפץ במות רשע, אלא בשובו מדרכו הרעה וחיה… ולבסוף, הציווי: "ושמרתם את חֻקּתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וָחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה'). כלומר, תכלית משפטי התורה היא להיטיב את חיי האדם, ובוודאי שלא להוות איום על קיום החיים.
בעת שעסקנו בסיפור מותם של בני אהרון, הסברנו שבליבם הייתה כמיהה עזה וגדולה כל-כך לקב"ה. עד-כדי-כך בערה בהם כמיהה זו עד שפרצו את הגדרים של האיסור והגיעו למצב של "עד כלות הנפש" – כפשוטו, בעת שנפשם יצאה מגופם ואז – "וימותו". אמנם, ישנו צד לראות בכך את גדולתם, אך עם זאת ראינו שלא בכך חפץ הקב"ה. הקב"ה הטיל על האדם שליחות לבצעה בעולם הזה – לקדש את העולם "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב, ל"ב) ולהפכו למקום שיהיה ראוי להשכין בו את הקדושה הא-לוקית, בדומה למה שלמדנו על מעשה בניית המשכן. בני אהרון שגו כאשר נטשו את הייעוד שלהם. באופן זה מובנת הכפילות בפסוק "בקרבתם לפני ה' וימותו". אין במילה החוזרת "וימותו" כוונה להסביר את התוצאה של התקרבותם לה', אלא היא עצמה טעותם: ההתקרבות לה' עד כדי "וימותו", עד כלות הנפש, היא הטעות והחטא של בני אהרון. ושוב, כפי שהסברנו מספר רב של פעמים בעבר, משמשת כאן הלשון "חטא" – לשון החטאת המטרה שבה חפץ הקב"ה, שעליהם לבצעה בעולם הזה.
בהמשך לסקירת המגמה של התורה בפרשיות שלנו, אנו רואים שפרשת אחרי-מות פותחת אמנם באזהרה שלא לבוא אל הקודש בכל עת, אך בתחילת פרשת קדושים מצווה התורה "קדושים תהיו", ומשמע בכל עת. על כך מסביר מו"ר הרה"ג זלמן מלמד שליט"א, שהשאיפה של האדם צריכה להיות בכל עת אל הקודש. אך ההגעה לשם צריכה להיעשות בהדרגה, מַעֲלָה אחר מַעֲלָה. הקדושה אליה שואפים היא השיא. קדושה משמעה נבדלות, התרוממות נישאה כל-כך שאין האדם משיגה בעצמו, אלא האדם שואף אליה ופועל להשיגה בבחינת "פיתחו לי פתח" או כמו שנאמר בפרשתנו "והתקדשתם". או-אז זוכה האדם שהקב"ה מסייע בידו ומרומם את האדם למדרגת הקדושה. ישראל מצווים לשאוף ושואפים למדרגה העליונה הזאת, לא פחות! והם מתאימים למדרגה הזו, מדרגת הקדושה.
וכפי שראינו, ההתקדשות הזו, "פתיחת הפתח" להגיע למדרגה זו, נעשית על ידי האדם במסגרת שהוגדרה לו: ושמרתם את חֻקּתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וָחי בהם" (ויקרא, י"ח, ה') כלומר החובה המוטלת על האדם היא לקיים את מצוות התורה ולהגשים את ערכיה. בכך עולה האדם למסלול בדרך אל הקדושה, ובע"ה באפשרותו להגיע אליה מבלי לפרוץ גדרים, אף אם כמיהתו אל הקודש היא עזה כ"כ, כפי שהייתה אצל בני אהרון.
דבר זה מזכיר את המאמר הידוע שרק לאחר ה'אתערותא דלתתא' תבוא ה'אתערותא דלעילא' וכן את דברי הרמח"ל במסילת ישרים, ספרו המפרט ומדריך מַעֲלָה אחר מַעֲלָה מהזהירות אל הזריזות, אל הנקיות, אל הפרישות, וכן הלאה במעלות המידות, עד אל הקדושה. וכך כותב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק כ"ו): "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחילתו הוא מה שאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. והוא מה שאמרו ז"ל: אדם מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוהיו… ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה כי כבד הוא ממנו, כי סוף סוף חומרי הוא ובשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה. כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה. אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה וישרה עליו קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו זה הדבר, שיוכל להיות בדבקות הזה עמו יתברך בתמידות. כי מה שהטבע מונע ממנו, יעזרהו יתברך וסיועו יתן לו"
ראינו אם כן, שכוונת הפרשה הפותחת בציווי "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א-לקיכם" (י"ט, ב'), ממשיכה: "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' א-לקיכם" (כ', ז') ומסיימת שוב: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' (כ', כ"ד), איננה בכך שעל האדם לעשות מעשים מעל ומעבר ליכולתו, עד כלות הנפש, כפי שטעו בני אהרון. אלא להכניס את הקדושה בחיי המעשה היומיומיים. הקריאה "קדושים תהיו" מופנית ומיועדת לכל עדת בני ישראל. כפי שמלמדנו רש"י מהפסוק: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו", והמקור לדבריו במדרש רבה (ויקרא, פרשה כ"ד, ה'): "תני רבי חייא, פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה. רבי לוי אומר, מפני שעשרת הדברות כלולין בה."
ישנו מקום נוסף בו מצאנו אמירה שכל התורה "תלויה" בה. במסכת שבת (דף ל"א, א') מסופר: "שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל [עם אותה הבקשה]. גייריה [=הלל גייר אותו ולאחר מכן, כפי שביקש – לימד אותו את כל התורה על רגל אחת:] אמר לו: דעלך סני – לחברך לא תעביד! [מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך] זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור". המעניין הוא שלימוד זה עצמו, נמצא בפרשתנו: אחת מהמצוות הרבות שישנן בפרשה, היא מצות "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". וכאן מביא רש"י בפרושו את דברי רבי עקיבא (תלמוד ירושלמי, נדרים, ט' ,ג') "אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה". (מובא גם במדרש רבה, בראשית פרשה כ"ד)
הלל הזקן, רבי עקיבא ועוד רבים תלו במצווה זו את כל התורה. ספר החינוך מסביר את הטעם לכך: "הרבה מצוות תלויות בכך שהאוהב חבירו כנפשו, לא יגנוב ממונו, ולא יונהו בממון [=לא ירמה אותו], ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד" (בעל ספר החינוך). כלומר מצווה זו היא בסיס ליתר המצוות, והיא היא הפתח שעליו דיברנו קודם לכן, בדרך אל הקדושה.
נזכה לצעוד בדרך זו. שבת שלום !