מיד לאחר העיסוק של התורה בפרשתנו בפרה האדומה, מתואר מות מרים הנביאה, אחות משה רבנו. התיאור הקצר של מות מרים ממשיך לעניין אחר – מי מריבה, כאשר "וו החיבור" מסמיכה את שני העניינים האלו יחדיו: "וישב העם בקדש ותמות שם מרים ותיקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון" (במדבר כ', א'-ב'). רש"י על המקום מסביר את הסמיכות ואומר שבמשך כל הנדודים במדבר ליוותה את ישראל באר מים, בזכותה של מרים. עכשיו שנסתלקה מרים – לא היה מים לעדה לשתות, והם נקהלים על משה ואהרון ומתלוננים: "ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה…".
בדומה לכך, בהמשך הפרשה, בעקבות מותו של אהרון הכהן, מפסיקים ענני הכבוד ללוות את בני ישראל. אז בא הכנעני מלך ערד ונלחם בישראל, ובשל העדרם של ענני הכבוד, מצליח מלך ערד גם לקחת שבויים. פסוקים אחדים לאחר מכן מופיעה שוב תלונת העם באותו סגנון: "למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים". גם המן המומטר מהשמיים "נשכח" ובני ישראל מתמרמרים: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". נראה כי התלונה פה מפתיעה יותר מהתלונה במי מריבה, משום שרק לפני רגע בני ישראל נדרו נדר לה', נדר שבעקבותיו הקב"ה הציל את העם והשבויים, ואף נתן לבני ישראל כוח להכות את הכנעני ולהחרים את עריו.
אם נחזור לרגע לפירושו של רש"י שהזכרנו בפתיחה לתלונות (במדבר כ', א'), נראה שהוא מתעכב על הכפילות של התורה: "ויבואו בני ישראל, כל העדה מדבר צין" ומסביר: "כל העדה – עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים". דבריו של רש"י מכוונים לכך שלא נטעה לחשוב, שמפני גזרת המרגלים מתה מרים. אולם דברי רש"י כאן הם גם מפתח להבנה עמוקה יותר של האירועים שהזכרנו לעיל – תלונת העם במי מריבה, התלונה השנייה לאחר התקרית עם מלך ערד, וגם להבנת שירת הבאר כהמשך לתלונות העם על המים. במהלך נדודיהם במדבר, בני ישראל התלוננו "לא מעט". גם על נושא המים התלוננו כבר פעמיים בעבר. בפעם הראשונה – בתחילת דרכם במדבר, לאחר שהלכו שלושה ימים ללא מים הגיעו למרה: "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילונו העם על משה לאמור מה נשתה" (שמות ט"ו, כ"ב). משה רבנו מקשיב לדבריהם, ומתפלל אל ה'. התורה לא מציינת שהיה למשה כעס כלשהו על תלונות העם. במענה לתפילתו של משה – "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים". בפעם השנייה, בהגיעם לרפידים, העם מתחיל לריב עם משה על עניין המים: ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם. וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה…וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בנַי ואת מִקְנַי בצמא" (שמות י"ז, א'). גם במקרה זה, משה מתפלל על העם מבלי לפנות אל העם בדברי כעס. ותגובת הקב"ה לתפילתו של משה לא מאחרת לבוא: "ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל, ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. ויעש כן משה…". כעת, נחזור לפירושו של רש"י ונראה מה שונה בפרשה שלנו. רש"י מסביר שהכפילות בפסוק הפותח – גם "בני ישראל" וגם "כל העדה", באה כדי להדגיש שהתורה מדברת על ה"עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר, ואלו פרשו לחיים" – לשון רש"י. כלומר, נוסף על מה שרוצה רש"י ללמדנו שמרים לא מתה בעוון חטא המרגלים, רואים לאור דבריו שאצלנו בפרשה הסיפור שונה לחלוטין מהתלונות הקודמות: בפעמיים הראשונות היו המתלוננים בני הדור שיצא ממצרים. מאז ועד לתלונת מי מריבה בפרשתנו, עברו כמעט ארבעים שנה! במהלך ארבעים שנה אלו ראו בני ישראל ניסים גלויים. במשך כל השנים הללו ראו העם שהקב"ה מכלכל אותם במדבר באמצעות המטרת מן ומשקה אותם מן הבאר הניסית של מרים אחות משה רבנו.
כעת מתברר שהדור החדש לא למד לקח, והם "ממשיכים במסורת" של יוצאי מצרים ומתלוננים "למה העליתנו ממצרים". פתאום מתברר, שלאחר ארבעים שנה שבהם ראו הנהגה א-לוקית ניסית, בני ישראל לא למדו דבר וחוזרים לנקודת ההתחלה.
כעת ננסה להביט מזווית זו גם על שירת הבאר. לאחר שבני ישראל נסעו לבארה "היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים" הם פוצחים בשירה: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה" (במדבר כ"א, י"ז). שירה זו מצלצלת מוכר ומזכירה את הפסוק של שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות ט"ו, א'). לאור דברי רש"י על פער הדורות, ופער התפיסה של בני ישראל את ההנהגה הניסית, מובן שישנו הבדל עצום בין שתי השירות. בהיותם על ים סוף, שרו בני ישראל את השירה לה'. אולם, כאן, על הבאר, בני ישראל שרים את השירה, אך לא לה'. השירה משבחת את משה,את השרים ונדיבי העם.
איך הגיעו בני ישראל למצב הזה? קודם לכן, לאחר מות מרים, כאשר התלוננו בני ישראל על המים, נצטווה משה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים לעיני בני ישראל. משה "פספס" את ההזדמנות הזו והכה על הסלע. בני העם שנתאספו סביב ראו אדם מכה על הסלע ובכוח פיזי, כביכול אנושי, מוציא ממנו מים, כאשר הכוונה המקורית הייתה להראות באמצעות הדיבור את הכוח הרוחני, הא-לוקי שפועל במציאות הפיזית.
משה ואהרון החמיצו הזדמנות ללמד את ישראל שה' מנהיגם. עם ישראל לא קיבל את הדבר העיקרי שהוא היה צריך כעת. לאחר נדודים של ארבעים שנה, בהם ראו כל העם ניסים גלויים, ובכל זאת התלוננו, הייתה כעת הזדמנות "לדבר אל הסלע" – להעביר מחדש את המסר על ההנהגה הא-לוקית שנוגעת במציאות החומרית. מסר על אמונה, על ביטחון בה'. בשירת הבאר התבררה השפעתה של ההכאה על הצור: שוב נותן ה' לעם באר שממנה יוכלו לשאוב מים וכוח לראות את ההשגחה הא-לוקית. אולם גם כאן כמו בהכאה על הצור, ראו בני ישראל רק את החפירה, רק את הצד הפיזי. ובשירתם שיבחו את משה, את השרים ונדיבי העם. לצערנו, המנהיגים הללו, משה ואהרון, לא הצליחו להעביר את המסר ונענשו שלא יוכלו להמשיך להנהיג את העם בארצם.
שבת שלום!
לע"נ א"מ ר' יצחק אייזיק ב"ר יעקב דב סופר ז"ל.