ציוויים ואזהרות וכך גם הבטחות לטובה העתידה, מובאים בספר דברים פעמים רבות בלשון התניה. כך פותחת גם פרשתנו: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם – ושמר ה' א-לוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך…" (דברים ז' י"ב). בהמשך הפרשה אנו רואים שהצלחת הניצחון על האויבים, הורשת הארץ וההתיישבות בה, מותנית בהרחקת העבודה הזרה מקרב הארץ, ובקיום מצוות התורה. כך גם מסתיימת פרשתנו – בפרשיית "והיה אם שמוע" שאנו אומרים בכל יום ערבית ושחרית, העוסקת בהתניית הברכה שבתנובת השדה והכלכלה, בשמיעה אל מצוות ה' וחינוך הדורות הבאים בדרך התורה.
ואולם, משה רבנו חוזר מספר פעמים על רעיון שמטרתו להדגיש בצורה ברורה שהצלחת הניצחון על האוייבים וירושת הארץ איננה מותנית בזכויות ובמעשים הטובים שעושים בני ישראל על פי מצוות התורה, אלא בהבטחת הקב"ה לאבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב, ומכוח הבחירה של הקב"ה בעם ישראל כעם ה'. וכך מזהיר משה את העם: "אל תאמר ציוויים ואזהרות וכך גם הבטחות לטובה העתידה, מובאים בספר דברים פעמים רבות בלשון התניה. כך פותחת גם פרשתנו: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם בלבבך – בהדוף ה' א-לקיך אותם מלפניך לאמור, בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת, וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' א-לקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. וידעת כי לא בצדקתך ה' א-לקיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה" (דברים ט', ד'). משה אומר רעיון זה עוד קודם לכן ומזהיר את העם לגבי הטובה החומרית שצפויה להם לאחר בואם ארצה: "ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה?! וזכרת את ה' א-לקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך, כיום הזה" (דברים ח', י"ז).
מתי, אם כן, תלויה ההצלחה במעשיהם של ישראל? מתי אין הדבר תלוי בהם אלא נסמכים על זכות אבות? והאם כאשר תלויים הדברים בזכות אבות וברצון ה', לא עלולים בני ישראל לומר "אין זה משנה מה אעשה – הרי הדברים לא תלויים בנו" ? ואולי, דווקא להיפך – כאשר ישראל מצליחים להילחם באויביהם ולנחול את הארץ וכאשר רואים שהגשמים באים בעיתם והארץ נותנת את יבולה, אז יכולים לומר שהעם מקיים כפי שצריך את "והיה אם שמוע" ?
ראיתי הסבר שמביא הרב ד"ר יהודה ברנדס על פי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה. הרמב"ם מסביר שם שעל כל אדם לראות את עצמו תמיד כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכל מעשה שלו עשוי להכריע את הכף, ויחד עימו – כל העולם כולו. על האדם "לראות את עצמו כאילו…", משום שאינו יודע את מצבו האמיתי. אמנם בזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר ביום הכיפורים הייתה לשון הזהורית מלבינה, היה אפשר לראות בברור שכף המאזניים הוכרעה לזכות. אך גם אז היה הדבר רק אחת לשנה. בימינו, כל עוד שבית המקדש לא הושלם ועבודת הכהן הגדול בשילוח שעירי יום הכיפורים לא חזרה לתיקונה, אין כל דרך לדעת האם יכולים אנו לומר "בצדקתי הביאני ה'…", גם אם יתכן שהמעשים הטובים הם שהכריעו את הכף לצד זכות.
כאן בפרשתנו, משה מלמד את בני ישראל לראות את ההצלחות והטובות, כדבר שאינו תלוי בהם, אלא ברצון ה' ובזכות אבות. יחד עם זאת, משה מדגיש שלא די בהישענות על זכות אבות והסתמכות על חשבונות שמיים, שכן בדרך זו עלולים לטעון בני האדם שאין להם כל השפעה על הקורות אותם. ויתכן שמכאן מגיעה ההתניה "והיה עקב", "והיה אם שמוע" וכו'. אם נחזור לדברי הרמב"ם, נוכל להסביר גם את ההתניה לאורם. על האדם לראות את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, משום שאינו יודע את חשבון מעשיו. וכך, במעשה האחד שיעשה יוכל להכריע את הכף. דווקא משום שהאדם לכשעצמו אינו יודע, עליו לפעול מתוך הבנה שבו הכל תלוי – מעשה קטן אחד שלו, יכול להשפיע על העולם כולו. כלומר, יש משמעות למעשי האדם, על אף שאיננו יודעים את משקלם ופעולתם להכרעת הכף ברגע הנתון שבו אנו עושים אותם.
לאור זאת, מובן יותר כיצד מסתדרת ההתניה "והיה עקב" וכל הדומות לה, יחד עם "לא בצדקתך וביושר לבבך", ועם "ןזכרת כי ה' א-לוקיך הוא הנותן לך כח…". כוונתו של משה רבנו ללמדנו שעלינו לחבר את שני הדברים יחד: לעולם לא נוכל לומר "בצדקתי הביאני" ובוודאי שלא "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". ומאידך, עדיין מעשי היחיד משפיעים על היחיד כפרט, וגם על הכלל כולו. עדיין רובצת על כתפי כל אחד האחריות להכרעת הכף האישית ויחד איתה – כל העולם.
לפי הסבר זה, ניתן להבין גם את הפסוקים המובאים בהמשך הפרשה: "ועתה ישראל מה ה' א-לקיך שואל מעִמך כי אם ליראה את ה' א-לקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' א-לקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום – לטוב לך". לכאורה נראה שכל זה, דבר פעוט הוא, שהרי התורה אמרה "מה ה' שואל מעימך – כי אם…"? ועוד, שמסיימת את הדברים במעיין הבטחה – "לטוב לך".
אלא כפי שכבר ראינו, במעשה פעוט אחד, יכול אדם להכריע את כל העולם לזכות. לכן יש כאן פניה לכל אדם מישראל לעשות את ההשתדלות שלו, האישית, הפרטית שבכוחה להשפיע על הכלל. אמנם למעשה, נדרש מכל אחד מאמץ, וכפי שראינו ברמב"ם, מאמץ זה נובע מאי הידיעה היכן בתמונה הכללית או במערכה הכוללת, מצטרף אותו מעשה לכדי הכרעת הכף. לכן מסתיימים הדברים גם כאן בהבטחה – לטוב לך, להראות ששני הדברים מתחברים יחד: ההתניה – עקב, אם תשמעו, אם תשמרו את מצוות התורה והחוקים אזי "טוב לך" (ואפילו שאיננו יודעים היכן בדיוק) יחד עם הידיעה שאותה הטובה היא לא כפועל ישיר של "מה ה' שואל מעימך…" אלא היא נובעת מתוך מערכת השיקולים הא-לוקית שאין לנו ידיעה בה, מתוך בחירת ה' בנו כעם, ובשל זכות אבותינו. כפי שממשיכים הפסוקים: "הן לה' השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה. רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם, בכם, מכל העמים" (דברים י', י"ב).
שבת שלום!