מקובל לחשוב שישיבת הסדר היא המצאה חדשנית שהומצאה לאחר הקמת מדינת ישראל. היום, לאחר ל"ג בעומר מבקשים אנו לבחון זאת. מדוע דוקא היום? משום שהיום מסיימות קהילות רבות את האבל על מות תלמידי רבי עקיבא וביום זה אנו שואלים את עצמנו מה הלקח? וחוזרים ושואלים מדוע אנו נוהגים מנהגי אבילות על מיתתם דווקא, הרי היו בהיסטוריה דברים נוראים שעליהם אין אנו נוהגים מנהגים שכאלה? וכן האם מדובר על חבורה שבמותה מותירה לנו מורשת רלוונטית לחיינו כאן ועכשיו?.
בשנים האחרונות נקבע של"ג בעומר הוא יום ההזדהות של החברה עם חיילי המילואים, האם גם לכך יש קשר? (למרות שאולי לא התכוונו לכך מלכתחילה). עיון מעמיק במקורות השונים על רבי עקיבא ותלמידיו מלמדנו שרבי עקיבא ותלמידיו גדולי התורה, נטלו חלק מרכזי במרד בר כוכבא, ושילבו גדלות יוצאת דופן בתורה עם מעורבות והשתתפות בלחימה. מכאן, שכבר בימיו של רבי עקיבא היתה קיימת למעשה ישיבת הסדר, (גם אם לא קראו לה בשם זה) ועל כן ניתן לכנות את רבי עקיבא: מראשוני ראשי ישיבות ההסדר.
השילוב בין לימוד תורה לשרות צבאי נתפס בקרב חלק מעולם הישיבות כדבר בלתי אפשרי משום שלדעתם יש בו נסיון לשלב בין שני הפכים. ההתמסרות ללימוד התורה היא עשיה רוחנית לעומת הצבאיות שנתפסת כמעשיות כוחנית. לימוד התורה משרה על האדם עדינות ורכות "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' וראה גם גמ' גיטין נ"ט ע"ב) מעמידה את רוחו של האדם במרכז. לעומת זאת, הצבאיות מביאה לידי בטוי את הכוחניות, ומעמידה במרכז את כוחו הפיזי של הלוחם ואומץ ליבו, את החיספוס והקשיחות שלו אל מול אימי הלחימה. ומכאן, לדעתם, לא ניתן להכילם בצורה טובה באישיות אחת. לעיתים מביאים הם כראיה לדבריהם את דברי הגמ' (עבודה זרה י"ז ע"ב): "אמר להו אי סייפא לא ספרא ואי ספרא לא סייפא" שלכאורה משמע ממנה שלא ניתן לשלב בין צבאיות לישיבתיות. (למרות שזהו אינו הפשט בגמ'. הפירוש האמיתי הוא: שאם היה לומד את התורה ה"ספרא", לא היה נכשל בעוון שדינו מיתה ה"סייפא").
הגמ' מתארת את התייצבותו של רבי עקיבא בראש המערכה לצדו של בר כוכבא (ירושלמי תענית פרק ד' הלכה ה'): "תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש: "דרך כוכב מיעקב"- דרך כוזבא מיעקב. ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא א"ל ר' יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא.." רבי עקיבא לא הסתפק בתמיכה רוחנית במרד, על פי הרמב"ם היה הוא עצמו נושא כליו של בר כוכבא (רמב"ם הל' מלכים י"א ג'): "…שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח…" האברבנאל (ב"ישועות משיחו" עיון ראשון פ"ד , ע"ח ) פירש את דבריו של הרמב"ם כפשוטם שר"ע היה שותף פעיל והיה נושא את כלי מלחמתו של בר כוכבא.
אולם דברים אלה של הרמב"ם העלו סימן שאלה אצל רבי יוסף קארו (ב"כסף משנה") שתמה מהו מקורו של הרמב"ם. ואולי תלוי הדבר בשאלה מה המשמעות של נשיאת כלים זו. לעומת זאת המהר"ץ חיות סבר שמדובר בתמיכה רוחנית ציבורית שהעניק רבי עקיבא לבר כוכבא ("אמרי בינה" סי' ו' בהגהה, עמ' תתקמ"ד): "ומ"ש הרמב"ם דר' עקיבא נושא כליו, היינו שהיה תומך ידו בכל עוז, כמ"ש בירושלמי וכו'. ומפני דר"ע היה הגדול שבדור והחזיק בימינו הוי כנושא כליו, היינו התומך בידו בכל עוז". בכך נהיה רבי עקיבא שותף למרד במישור המדיני והצבאי.
עדות מיוחדת נוספת לשותפות פעילה של רבי עקיבא במרד קיימת במשנה (נגעים פרק ז, משנה ד'): "הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה וכו'… אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לגדוד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ מָה הוּא. וכו'…" המפרשים שואלים לאיזה "גדוד" הלכו רבי עקיבא רבן גמליאל ורבי יהושע? ה"תפארת ישראל" ענה שמדובר על גדוד הלוחמים של בר כוכבא: " אבל אי גרסינן לגדוד , וכיש ספרים, נ"ל דהיינו בהלכם למלחמה במלחמת בן כוזיבא, שהיה בימיהם נ"ב שנה אחר החורבן, והיה רבי עקיבא נושא כליו של בן כוזיבא הנ"ל… ואם כך הוא, ודאי קמ"ל טובא דאפילו בעת צאתם לקראת נשק ונפשם בכפם תמיד, אפילו הכי היה לבם קשור בהקב"ה ותורתו כשלהבת בגחלת.
מפירושו של ה"תפארת ישראל" ניתן לעמוד גם על הרעיון שעמד ביסוד השילוב הזה שבין התורה והשותפות במרד. רבי עקיבא גדול הדור, אינו רואה סתירה בין תורתו לבין התגייסותו למלחמה, והרי הוא הולך לגדוד ובדרך הוא עוסק בתורה. אירוע זה משקף את הקשר ההדוק והשילוב שבין המרכיבים: המלחמה ולימוד התורה. מתוך המקורות ניתן להסיק שגם תלמידיו של רבי עקיבא היו לוחמים בצבאו של בר כוכבא. הגמ' מתארת את מיתת תלמידי רבי עקיבא (מסכת יבמות דף ס"ב ע"ב): "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם וכו'…והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת.
על נסיבות מיתתם אומרת הגמ' שם בהמשך שמתו "באסכרה" דהיינו סוג של מחלת מעיים סופנית וקשה. אולם מאגרת ר' שרירא גאון ניתן לדייק שמיתתם לא היתה במגפה אלא במלחמת המרד: "והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והווה שמדא על התלמידים" לשון "שמדא"- מלמד על מוות ע"י המלכות, בעיקר בשל מרד. מקור נוסף המחזק סברא זו שמיתתם היתה כחללים במרד מצוי בהלכה (טור אורח חיים סימן תצ"ג ובית יוסף שם):"מצאתי כתוב מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית וכו'. כן כתב רבינו ירוחם בנתיב ה' חלק ד' (מה.) בשם רבינו האי גאון ז"ל" ומה שנהגו לא לעשות מלאכה מפסח עד עצרת משקיעת החמה ועד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא, שמתו באותו פרק ונקברו אחר שקיעת החמה והיו בטלים ממלאכה"… הקבורה לאחר שקיעת החמה היתה צורה אופינית להרוגי המלכות, אותם אלה שהומתו ע"י הרומאים בשל מרידתם. ולא הותר לקברם אלא לאחר שקיעה.
ממקורות אלה ומקורות נוספים ניתן להסיק שתלמידי רבי עקיבא היו חיילים בצבאו של בר כוכבא ונפלו במלחמה על שלא היתה ביניהם רעות ואחוות לוחמים ולא נהגו כבוד זה בזה. ומכאן הלקח לדורות עד כמה צריך לשמור על האחדות מכל משמר. לקח זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר על יחידה צבאית שבה צריכים להפוך את ה"יחידים" ל"יחידה". מכאן גם ניתן לתת תשובה נוספת מדוע אנו נוהגים מנהגי אבילות על מיתתם הרי היו בהיסטוריה דברים נוראים שעליהם אין אנו נוהגים מנהגים שכאלה? מכאן ניתן לומר שבדרך זו אנו אבלים גם על הפגיעה בעולם התורה וגם על תוצאות המרד וכשלונו. המרד הזה הוא השלב האחרון שלאחריו עם ישראל יוצר לגלות הארוכה והקשה של שנות אלפים. גם הרב קוק זצ"ל בפתגמו ב"מגד ירחים" לחודש אייר שנת תרע"ד הבליט את גבורתם של תלמידי רבי עקיבא: "הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".
כך גם מבאר את דבריו בנו מו"ר הרב בי יהודה קוק זצ"ל ("שיחות הרצי"ה" ל"ג בעומר" תשל"ג): "תפיסתו של גרץ, ועוד כמוהו כמה הסטוריונים, הרואים ברבי עקיבא ותלמידיו חיילים בעלמא שהצטרפו למלחמה לאומית חילונית נגד הרומאים-שלא מתוך תורה-היא סילוף. תלמידיו היו תלמידי ישיבה צדיקים וקדושים, גדולי תורה ואמונה. לעומת זה תפיסתו של רבי יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות ראשונים", שמתאר את רבי עקיבא כמוסר נפשו נגד גזרות הגוי על לימוד התורה, בלי קשר עם התעוררות לאומית,-גם היא בניגוד לדברי הרמב"ם שרבי עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא. אלא דוקא מתוך גדלותו בתורה, מתוך מסירות נפשו לקיום התורה, בדרגת קודש קדשים, נמשכת הכרת הקדושה של הלאומיות הישראלית, והצטרף הוא לתלמידיו לתנועת המרד, תמך בבר כוכבא ועודדו במלחמתו.
דווקא מתוך גדלותו בתורה, השתתף ר' עקיבא יחד עם תלמידיו במלחמה נגד הרומאים, על אף הסכנות המרובות והתנגדותם של חכמים אחרים,- והוא בעצמו לקח חלק אקטיבי עד כדי היותו "נושא כליו של בר כוכבא". המעיין שם ימצא מקורות רבים נוספים המאוששים את דעתו. אולי אף ניתן לומר שיש ללמוד מרבי עקיבא מהי התפיסה התורנית האמיתית שצריכה להנחות את יושבי בית המדרש. לימוד התורה שלהם אינו משימה אישית והישג אישי בלימודם הם תורמים לבנין הרוחני של עם ישראל כולו. עליהם לראות בכך שליחות לאומית כמטבע הלשון של הרב קוק זצ"ל (אורות התורה פרק ב'): "כשלומדים תורה לשמה עושים חסד עם כנסת ישראל".
גישה זו היא אשר מביאה לכך שכאשר יש מלחמה, אותם תלמידים יפסקו מלימודם באהלי תורה הסדור וייתגייסו בראש המחנה למחנה הצבא. אין מדובר על צבא קבע של אנשי צבא שהמלחמה היא משלח ידם אלא על בני תורה, מעין צבא מילואים שמתגייס בעת הצורך שעבורם ההשתתפות במלחמה היא שליחות! זה יכול להיות הקשר אולי ליום ההצדעה לחיילי המילואים שנקבע דווקא ביום זה! מרבי עקיבא ותלמידיו גם ניתן לעמוד על המודל של השילוב האפשרי בין הספרא לסיפא שקיים עד ימינו. מקור העוצמה ורוח הלחימה של הלוחמים נבע מהתורה שאותה למדו בבית המדרש. מידת הגבורה שלהם בלימוד התורה היתה המקור לגבורתם בקרב וגבורת הרוח שלהם, כאחד. ועל כן היו שתי גבורות אלה "שני צדדים של אותו מטבע". מכאן, שעפ"י ההשקפה היהודית אין סתירה בין שני תחומים אלה. ועוד יותר מכך השילוב בין השניים אינו גורם בהכרח לפגיעה ברמת לימוד התורה והרוחניות. אדרבה, מן השילוב בין ה"ספרא" ל"סיפא" תצמח ברכה לעם ישראל ולעולמה של תורה.
הרב קוק זצ"ל באגרתו המפורסמת לועידת בני עקיבא ראה בנו דווקא את ממשיכי דרכו של רבי עקיבא בשלושה תחומים (מאמרי הראיה ח"א עמוד רג) : "היו נא מכוונים לשלשת הסימנים המצינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: ראשית אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי, הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". השנית ההכללה "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" (כלומר העיסוק בכל חלק התורה א.ש.). והשלישית היא מדת רבי עקיבא המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו".
כלומר – המורשת של רבי עקיבא ותלמידיו היא הצטרפותם למהלך הלאומי של המרד והשתתפות כלוחמי מילואים בעת הצורך שיוצאים לקרב ושבים לתלמודם על פי הצורך, מבלי שהדבר יפגע בתורתם. ומכאן שאנו, בני ישיבות ההסדר דהיום, יכולים לראות את עצמנו בצדק – תלמידי רבי עקיבא וממשיכי דרכו! וכפי שמסיים שם הרב קוק זצ"ל: "ודוקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמים צרה, ולא לחנם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל".