עבר שבוע מאז פרסום דו"ח ועדת וינוגרד ושבועיים מיום העצמאות הנ"ט. בדו"ח נחשפו ממצאים קשים ומדאיגים שזעזעו את אמות הסיפים בארץ, מעבר לכשלים הטכניים והטלת האשמה הפתיעה הוועדה בכך שהתעמקה גם בתחום הערכי לאומי שהיה השורש לכשלים הללו בתחום הצבאי ובקבלת ההחלטות בדרג המדיני.
אולם לאחר ששקע האבק הראשוני עלינו לשאול את עצמנו:האם ניתן למצוא מוצא בסבך אליו נקלענו, בעקבות המלחמה האחרונה ואירועי השנים שקדמו לה? מניין נמצא מקור של תקווה ואזימוט של כיוון להתמודדות?.
עבורנו, התורה שבכתב וזו שבעל פה מהוים מקור לדלות ממנו הדרכה והנחיה כיצד להתמודד עם מאורעות ימינו לאור מקורות העבר.
מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות מזמור בתהילים לפי גיל המדינה.(המקור כנראה הוא המנהג החבד"י שכל אחד אומר מידי יום את המזמור בתהילים של השנה אליה הוא נכנס, לדוגמה נער שמלאו לו שלוש עשרה – את מזמור י"ד וכן הלאה).
מתוך מזמור זה ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה.
וכך אומר רבנו (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס "מזמור הי"ט למדינת ישראל", הצופה בסיון תשכ"ז): "כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת".
אנו תלמידיו מנסים לנקוט בשיפולי גלימתו, במנהג זה ומנסים מידי שנה למצוא מסרים במזמור שילווה אותנו במהלך שנתה המתחדשת של המדינה. מתוך מזמור זה נוכל לשאוב השראה ותקוה אולם לא פחות מכך נוכל לדלות ממנו מגמות לעשיה מחייבת.
ביום העצמאות תשס"ז יום הולדתה של המדינה, נכנסה המדינה לשנתה השישים. על כן מזמור ס' בתהילים, הוא המזמור של שנת השישים למדינת ישראל. בפירוש "דעת מקרא" למזמור ס' מבוארת הקבלה מדהימה לימינו:
מזמור זה הוא "שיר שאחרי מלחמה" אולם גם שיר שלפני המלחמה שעלולה לבוא אחריה! המזמור נאמר אחרי המלחמה בה ספג דוד המלך מפלה ותבוסה גדולה, והעיר שכם נכבשה, בנקודת זמן זו ישנה היערכות לקראת המלחמה שתבוא, כדי להפוך את התבוסה בקרב למנוף לניצחון במערכה כולה.
המלבי"ם בפירושו מאיר העיניים למזמור כותב דברים דומים: על הכשלונות כמנוף להצלחות שיבואו בגללם, אולם הוא גם מפרט את הביטויים המובאים במזמור, וכך הוא כותב בתחילת המזמור (פרק ס' פס' א'): "למנצח – המזמור הזה הוסד על המלחמות שהיה לדוד עם ארם נהרים וארם צובה ואדום ביחד, (כמו שנזכר בשמואל ב ח' וכו') וכפי הנראה פרצו האויבים תחלה בערי ישראל ושבו שבי בעיר שכם ובעמק סוכות, וזה היה סבה שהתעוררו גלעד ומנשה שבעבר הירדן שהיו סמוכים להר אפרים (כמ"ש שמואל ב', י"ח ו') ובאו לעזור לאפרים ששכם היה בגבולם ונצחו את האויבים".
כלומר המזמור מתאר תבוסה צורבת שהיתה לעם ישראל במלחמה וכתוצאה מכך נכבשו העיר שכם ועמק סוכות. כישלון זה היה יכול להתפס, ובצדק, כמפלה חסרת תקנה שניתן לכל היותר לקונן על נזקיה. אולם דוד המלך ע"ה מתבונן ברוח קודשו באירועים אלה ומצביע על כך שבאופן פרדוכסלי, הכשלון היה המסד להצלחה, ודווקא התבוסה במלחמה הפכה לניצחון מכריע.
נדמה שאין צורך בפירוט יתר כדי למצוא קוי מתאם בין המזמור לבין המתרחש במדינת ישראל כאן ועכשיו. אחד מבכירי האסטרטגים בעולם האמריקני אדוארד לוטוואק מנתח בספרו ("אסטרטגיה של מלחמה ושלום" בהוצאת מערכות2002) כיצד לאורך ההסטוריה – ניצחונות שלא נוצלו כראוי הביאו לכשלונות גדולים ואילו תבוסה בקרב שנוצלה כמנוף להתעצמות נכונה הביאה לנצחון במערכה. כיצד הכרעה מוחצת בקרב היא אשר הביאה לשלום ואילו סיום הלחימה בצורה עמומה כשאין מנצח ברור מביאה למלחמה נוספת. הוא מכנה זאת כפרדוקס ומנסה להציע כיוונים מדוע הדבר קורה.
האם נשכיל גם אנו כאן ועכשיו למנף את הכשלון להצלחה? אולם הדבר מתאים עוד יותר משום שבפירוש המלבי"ם יש פירוש סימולטאני ופרטני לביטויים שבמזמור שגם הם מתאימים אחד לאחד. בהמשך המזמור מתאר דוד המלך את המצב שנוצר לאחר התבוסה בקרב בביטוים קשים (פס' ג'-ד'): "אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ פְרַצְתָּנוּ אָנַפְתָּ תְּשׁוֹבֵב לָנוּ. הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה".
אולם המלבי"ם מבאר שהפסוקים מתארים באופן סימטרי את התבוסה ואת התוצאה המבורכת שנוצרה בעטיה: "אלהים זנחתנו – מה שזנחתנו תחלה ושבנו אחור מני צר ו"פרצתנו" – שהאויב פרץ בנו פרצות, בזה "אנפת" – רצונו לומר – כלית חרון אפך עלינו, וע"י כך "תשובב לנו" – שבת לעשות חיל, על דרך (ישעיהו י"א): "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני". כלומר דווקא התבוסה היא שהביאה לנו את ההצלחה הגדולה בהמשך. בהקשר זה מביא המלבי"ם את הפסוק מנבואת ישעיהו שלאחר תיאור ביאת המשיח הוא אומר ( ישעיהו יב א) : "ואמרת ביום ההוא אודך ד' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני" פסוק זה נקרא בהפטרה של יום העצמאות.
לאחר ביאת המשיח ניתן להבונן לאחור ולהווכח ששיא הנפילה והצרה הפכה למעשה למסד לצמיחה מחודשת. וכך גם מבאר המלבים את הפסוקים הבאים של המזמור: "הרעשתה" – מה שהרעשת את הארץ ו"פצמת" אותה – זה היה סבה לרפאות "שבריה" במה ש"מטה" מאד – כי תכלית ירידתם היתה התחלת הצלחתם. וכן בדרך זו נאמרו הפסוקים הבאים במזמור (ה-ו): "הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה, נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה, לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי". וגם כאן מבאר המלבי"ם (ה-ו): "הראית – מה שהראית עמך קשה – זה היה הסבה שבזה נתתה ליראיך נס להתנוסס – ולהתקבץ למלחמה, וזה עשית מפני קושט – להראות אמתך קושט ואמת, סלה". בהמשך מבאר המלבי"ם את הענין (בפס' ט') כי כיבוש שכם ועמק סוכות גרמו לאנשי הגילעד להתעורר מתרדמתם ומאדישותם המתמשכת, ולהצטרף למלחמת דוד (שיתכן שנתפסה כעניינם של אנשי יהודה בלבד או לכל היותר עניינם של יושבי עבר הירדן המזרחי).
הצטרפותם של אנשי גלעד למלחמה היווה שינוי איסטרטגי שגרם לניצחון מכריע בהמשך. נמצא שדווקא הכשלון הגדול הוא אשר הביא להצלחה בטווח הארוך!!! המלבי"ם מורה שזוהי התגלמותה של ההשגחה האלקית שמהפכת את המצב מקצה לקצה(יא – יג): "מי – מזה מביא ראיה שה' לא עזבם גם בתחלה, ומה שהניח שיכבש האויב את שכם ועמק סוכות היה לטובתם כדי שעי"כ יפלו בידם מואב ואדום ופלשת, כי הלא מי יובילני עיר מצור – איך כבשתי את עיר בצרה אשר באדום שהיתה עיר מצור, וגם מי נחני עד אדום – הלא גם להגיע עד שם לא היה אפשר בדרך הטבע, והיה רק בישועת אלהים: הלא – מזה מבואר נגלה, כי מה שאתה אלהים זנחתנו – תחלה ולא תצא אלהים בצבאותינו – זה היה לטובתנו, כדי הבה לנו עזרת מצר – כדי שתכין לנו בזה עזר נגד הצר, שע"י שזנחתנו תחלה הוא היה ההכנה אל העזר שבא לבסוף.
מכאן גם הביטוי של האמונה בד' שהוא העומד לעם ישראל בעת צרתו ויוצא עימו במערכות המלחמה (שם י"ג -יד): "לבסוף וגם שבזה הראית לנו כי שוא תשועת אדם – רק. "באלהים נעשה חיל" – שעל ידי זה ראינו שבלא עזר אלהי אין לנו תשועה, ולא נושע ברוב חיל רק "באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" – ולא כחנו ועוצם ידינו עשה זאת". נדמה שאין אמונה זו אינה סותרת את החובה של המאמין לעשות ולהשתדל במיטב יכולתו אולם היא קובעת שגם לאחר ההשתדלות של האדם מי שקובע בסופו של דבר את גורלה של המערכה הוא הקב"ה וביכולתו לסייע וביכולתו לשים לאל את מאמצנו. ומכאן גם החובה להתייחס בענווה לכל מה שנעשה בניגוד לתפיסה היהירה והשחצנית של "כוחי ועוצם ידי" והגישה הספינרית שמנסה להלבין כל פשע ולהצדיק כל רשע.
לא מדובר כאן רק על חלון הזדמנויות אלא על יצירת מסד של מציאות שיוצר תהליך של ברור מעמיק ושל מחוייבות לתיקון ושידוד מערכות! התבוננות זו שבאה מתוך רוח הקודש ואמונה גדולה חושפת בפנינו את אחד מיסודות ההשגחה וההנהגה האלקית. הקב"ה הוא "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" ועל כן לעיתים גם כאשר הוא מעניש את עם ישראל על חטאיו וקילקוליו בעונש מכאיב, הוא הופך את העונש כזרז שממנו תצמח לעם ישראל תשועה והצלחה.
גישה זו התבארה כאחד מיסודות משנתו של הרמח"ל (שבשבוע הבא נציין שלוש מאות שנה להולדתו) נעיין באחד מהמקומות בו הוא מזכיר זאת בתמצית (ספר דרך ה' – חלק ב פרק ג יב.): " ואולם צריך שתדע, שהמקרים הקורים לבני האדם יש בהם שני מינים, האחד – מקרים תכליתיים, והשני – אמצעיים. פירוש – תכליתיים, מקרים שיהיו נגזרים על האדם להיותם ראוים לו מצד אחת מהסבות שזכרנו למעלה. ואמצעיים, מקרים שיקרו לו כדי שעל ידם יגיע לו מקרה אחר שראוי לו. והוא כענין, אודך ה' כי אנפת בי, שפירשו ז"ל, שנשברה רגל פרתו ונפלה ומצא סימא תחתיה (ירושלמי הוריות יז/ב). או שימלט ממקרה שראוי שלא יגיע לו, כגון שנתעכב ולא הלך בספינה שהיה רוצה לילך, וטבעה הספינה בים. וגם אמצעיים אלה אפשר שיהיו לצורך עצמו של האדם שיקרו לו, ואפשר שיהיו לצורך זולתו, לשתבא על ידי זה טובה או רעה לזולתו.
ואמנם החכמה העליונה כמו שתשער הענינים שראוי שיגיעו לאדם, תשער גם כן האמצעיים שעל ידם יגיעו לו, עד שימצא הכל נגזר בתכלית הדקדוק למה שהוא היותר טוב באמת". בשבוע זה כולנו מתפללים לקב"ה שיתן לנו את הכח לעשות את המתבקש על מנת שזה יהיה ה"שיר שאחרי מלחמה" ושיתברר בדיעבד שהמלחמה היתה קו פרשת המים של תהליך הפיכחון ועיצוב מחדש של המדיניות ושל מערכת הערכים שהתנפצה בקיץ האחרון.