אין חרות של אמת ניתנת לעם על מגש של כסף.

אין אפשרות להגיע לחרות אמיתית ושלמה ע"י פעולה או אירוע חד פעמי.
מדובר במהלך מתמשך ותובעני. היציאה ממצרים מעבדות לחרות, מהווה עבורנו דגם לתהליך היציאה לחרות של אמת בכל הדורות.

התהליך התחיל בזמן שבני ישראל הצטוו לקחת את השה לקרבן, על אף שנחשב במצרים לאלוה. אז אירע "נס גדול" לעם ישראל שלמרות זעמם של המצרים על הפגיעה באלוהיהם לא היה ביכולתם לעשות מאומה (על שם נס זה נקרא "שבת הגדול").

רבי לוי יצחק מברדיטשב שואל: "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים, וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס?" ("קדושת לוי" – יתרו). והשיב שהנס הגדול שאירע הוא השינוי שהתחולל בעם ישראל, דווקא! (שם): "ולזה קראו אותו נס גדול שנעשה ב'גדלות השכל' שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלוהיהם". התפנית שהכשירה את הקרקע לגאולה ולחרות הייתה "גדלות השכל".

עם ישראל זכה להשגה גדולה ולהבנה מה יחודו ומהם יעדיו. זה מה שמילא אותו עוז רוח, תעצומות נפש, ונחישות ללא פשרות, להתעמת עם המצרים למרות הסכנה. אומה החפצה בחרות אמיתית צריכה לגלות נכונות להיאבק על שלה ולשאת במחיר, שכן, החרות אינה ניתנת לעם על מגש של כסף.

כדי לזכות לחרות אמיתית ומלאה צריך בתחילה לברר את מרכיביה מתוך "גדלות השכל". ברוח זו כותב הרב קוק זצ"ל: "לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו, ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות"(הרב קוק זצ"ל מאמרי הראי"ה עמ' 163).

ניתן בנקל לשגות באשליה של חרות בעוד שלמעשה שקועים בעבדות נרצעת. חירות של אמת כוללת שני שלבים עיקריים פיזי ורוחני (עולת ראיה ח"ב רמ"ד): "א. החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר,וכו'.. ב. החירות הזאת אינה נקנית כי-אם על-ידי חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית". בשלב הראשון החרות הפיזית – שחרור מכבלי שלטון זר שהתרחש בפסח, בשלב השני, החרות הרוחנית – עיצוב וגיבוש התרבות העצמית שהחל בשבועות במתן תורה. ימי ספירת העומר מחברים בין שני השלבים ויוצרים את המתכונת לחרות שלימה, אולם בכל אלה צריך לזכור שללא הנכונות "לשלם את המחיר" ולעמוד בקשיים, לא ניתן להשיגם.

גם בדור האחרון ישנו משולש אירועים המציינים את התהליך להשגת החרות האמיתית של עם ישראל. ביום העצמאות אנו מציינים את סיום השלטון הזר ואת החרות המדינית. ביום שחרור ירושלים אנו מציינים את ההתחברות המחודשת לירושלים ומקום המקדש שהם המקור לחרות הרוחנית. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מתייחדים עם זכרם של אלה שללא קרבנם לא היינו זוכים לכל אלה. אומה יכולה להיות בת חורין מבחינה מדינית שלטונית, ולקיים הליכים דמוקרטיים, ועדיין להיות אומה נשלטת מבחינה רוחנית ותרבותית ע"י אופנות חולפות, ע"י אינטרסים, ומטרות של אחרים כדברי הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 157): " אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, וכו'.. .. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב". במצב כזה החרות של האומה היא למראית עין בלבד.

הדרך לחרות רוחנית אמיתית כוללת מספר שלבים:
שלב ראשון – ברור מהו אופייה העצמי, וזאת: מתוך התורה, ו"גדלות השכל".
שלב שני – גיבוש העקרונות שלפיהם תבנה את חברתה ואת מדינתה, ולא כחיקוי של אחרים.
שלב שלישי – לפעול ללא לאות כדי להוציאם לפועל בכל המערכות השלטוניות ובכל תחומי החיים. כדי להבטיח התקדמות בתהליך יש צורך בבחינה תקופתית, לבצע לנפש הלאומית "בדיקת חמץ" רוחנית פסיכולוגית, כדי לבחון האם היא דבקה במטרות וברצונות העצמיים שלה או שהיא עדיין משועבדת למטרות ורצונות של אחרים (שם):
"וכשאנו בודקים את החמץ לאור הנר אנו בודקים ג"כ את חדרי הלב, לבער אחרי חומצת העבדות שנדבקה בנפשותינו", בכך נוכל להתנקות "מכל כתם של העבדות, בין של אותה העבדות הגלויה, וכו'.., ובין אותה העבדות הכמוסה, המזדייפת על ידי צבעים מזויפים של חירות שטחי טפל שמטעים על ידם את ההמון העיוור" (שם).

בדרך הארוכה זרועים מכשולים שיש לבערם, בדומה ל"ביעור החמץ": "אבל אלה שני סוגי החירות אינם באים, ואין האדם בתור אישיות פרטית ולא העם בתור קיבוץ שלם בעל רוח מיוחד זוכה להם, כי-אם על-ידי הביעור מכל גבולו את כל דבר המעכב את חירותו, שזהו חמצו, השאור שבעיסה, שהזיקו מצוי ביותר בעת אשר אור של גאולה מתנוצץ עליו" (הרב קוק זצ"ל עו"ר ח"ב רמ"ד). לעיתים נראית לנו החרות האמיתית כחזון רחוק, וסכנת הייאוש אורבת לפתחנו. בשנה האחרונה מאז פסח ידענו משברים ויש לרבים תחושה שהחרות המדינית שלנו נגועה, רעועה, ואיבדה מכוחה. אולם שייכים אנו לעם הנצח שיודע לצעוד, ללא מורא, בדרכים קשות וארוכות. צועד הוא במעלה ביודעו שכגודל הקושי כך ידע הוא להיחלץ ממנו ולצאת למרחב. לאחר שנסב לסדר כבני חורין נקבל כוחות רעננים, להמשיך לצעוד במעלה לקראת חרות אמיתית וגאולה שלימה.