בשבוע שעבר סיימנו את ספר במדבר והשבוע אנו פותחים את ספר דברים. הספר פותח במעיין הכרזה: ''אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל… ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר לחודש דיבר משה אל בני ישראל, ככל אשר ציוה אותו ה' אליהם''. כלומר, מדגישה התורה, שמשה הוא המדבר. ובאמת רוב תוכנו של ספר דברים הוא נאומים שנושא משה באוזני העם, בגוף ראשון. בחלק ניכר מהם, חוזר משה ומספר את קורותיהם של העם במדבר.
לכאורה, נראה שהתורה יכלה להסתיים בסוף ספר במדבר. כך גם נראה מהפסוק שחותם אותו: ''אלה המצוות והמשפטים אשר ציווה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו''. זוהי סיומה של תקופה – יציאת מצריים והנדודים במדבר כבר מאחורינו, העם נמצא בעבר הירדן, ערב כניסתם לארץ. גם ההנהגה עומדת להתחלף, ומשה שכבר נצטווה '' ונאספת אל עמיך'' (במדבר כ''ז, י''ג) סומך את יהושע להנהיג את העם – ''ויקח את יהושע… ויסמוך את ידיו עליו ויצווהו כאשר דיבר ה' ביד משה'' (במדבר כ''ז, כ''ב).
אולם, כידוע לנו, התורה לא מסתיימת בסוף ''במדבר''. בספר דברים הרמב''ם מונה כשליש ממניין מצוות התורה. ישנן בספרנו מצוות שלא ניתנו קודם לכן (דוגמת שילוח הקן, מעקה ועוד). ישנן מצוות, שכעת משה מוסיף להן ביאור או אזהרה נוספת בשל חשיבותן (דוגמת איסור עבודה זרה) ועוד דברים רבים שנושא משה באוזני העם, כהכנה לכניסתם לארץ ולפגישתם עם עמים שונים ואמונות שונות, בעיקר כאזהרה מפני עבודת האלילים וחלילה זניחת התורה ומצוותיה.
ועדיין, לאור סגנונו השונה של ספר דברים – כנאום ארוך או כמה נאומים, היוצאים מפיו של משה, עלינו לעמוד על מהות השינוי הזה, מהספרים בראשית-שמות-ויקרא-במדבר, שקדמו לו.
הרמב''ן למשל, קובע מפורשות שהשוני בספרנו הוא ''סגנוני'' בלבד ואיננו מצביע על איזה שהוא הבדל מהותי. וכך לשונו בהקדמה לתורה: ''ואל יקשה עליך עניין משנה תורה ש[משה] מדבר בעד עצמו… ואתחנן… ואתפלל… כי תחילת הספר ההוא אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, והנה הוא כמספר דברים בלשון אמרם… כסופר המעתיק מספר קדמון… אבל זה אמת וברור… מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל הגיע מפיו של הקב''ה לאזנו של משה…''. כלומר, על אף השוני הסגנוני, כל התורה כולה מתחילתה ועד סופה נאמר למשה מפי הגבורה, ומשה העבירה לבני ישראל. גם מדרש סיפרי (דברים, פיסקה א') תמה על השינוי שבספר דברים שנאמר מפי משה, אך המדרש מעלה את השאלה בצורה מעט שונה ובעיקר נותן לה תשובה מזווית שונה לחלוטין (ניתן אפילו לומר הפוכה) מתשובתו של הרמב''ן. תשובה זו שנותן המדרש מעבירה מסר שיש כאן עניין מהותי ולא רק סגנוני. וכך מובא במדרש:
'' 'אלה הדברים אשר דבר משה' – וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והלא כתב כל התורה כולה, שנאמר ויכתב משה את התורה הזאת' (דברים ל''א, כ''ב). אלא, מה תלמוד לומר 'אלה הדברים אשר דבר משה'? מלמד שהיו דברי תוכחות… כיוצא בו אתה אומר 'דברי עמוס' … כיוצא בו אתה אומר 'ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה' וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד? … מה תלמוד לומר ואלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחות''.
ננסה להבין את כוונת המדרש: בני ישראל חונים כעת בעבר המזרחי של הירדן. עוד זמן לא רב צפויים לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ המובטחת, הלא היא תכלית מסעותיהם במדבר. החזרה, מפי משה על סיפורי הנדודים במדבר, נאמרים כעת לעם שנמצא במצב של מלחמה, מלחמת כיבוש הארץ. לכאורה, מה שייכים לכאן דברי תוכחות? כפי שאומר המדרש שראינו – שהתוכחה היא עיקרו של השוני בספר זה.
מובן שכוונתו של משה בדברים שהוא נושא אינה להוריד את המורל הלאומי, אלא לחזק אותו לקראת הכניסה לארץ. כלומר, ניתן להסביר שמה שעושה כאן משה הוא בגדר ''עיצוב הזיכרון הקולקטיבי''. כפי שאמרנו, משה עוסק בהכנת העם לקראת פגישתם עם עמים אחרים ועם עבודת אלילים למען לא יזנחו את דרך התורה, גם במעבר אל השלב החדש בתולדות האומה. נראה שדברי התוכחה של משה אינם באמת [רק] סיפור חזרה על העבר, אלא עיצוב זיכרון העבר, כעת, בהווה באמצעות ''אלה הדברים', על מנת לסייע בידם להצליח בעתיד. [כך הוא למשל, כאשר משה מוכיח את העם על ידי שהוא חוזר ומזכיר את חטא המרגלים: בשונה מהמתואר בספר במדבר, משה משלב כאן (בפרק בפותח את הספר, פרק א' מפס' י''ח ואילך) בין דברי המרגלים לבין דרישתם של בני ישראל שלא להיכנס לארץ: ''ויאמרו טובה הארץ אשר ה' א-לקינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותרגנו באוהליכם''. בכך, משה מראה לבני ישראל שהם הנושאים באחריות, ולא רק המרגלים – בשל דברי הייאוש שהם זרו בעם.].
נאום הדברים המתמשך של משה רבנו, על דברי התוכחה שבו, החזרות וסיפורי העבר, מלמד את בני ישראל עשייה מהי. מטרת הנאום, כאמור, להשתמש בזיכרון העבר על מנת להבטיח את הצלחתו של העתיד. משה, אינו איש דברים. הן בעת שנבחר להוציא את העם ממצרים ולהנהיגם במדבר טוען משה לפני הקב''ה: ''בי אדני, לא איש דברים אנכי'' (שמות ד', י'). כיצד אם כן, הפך משה שלא היה ''איש דברים'' למשה שנושא את נאום הספר כולו – ''אלה הדברים''?
כעת, בני ישראל נמצאים רגע לפני השלמת תכלית מסעותיהם במדבר. בשלב זה, משה מראה לעם, כיצד לאורך כל הדרך הוא לא היה איש דברים – הוא מראה לעם כיצד הגיעו עד לנקודה זו – בזכות מעשים ולא דיבורים. משה נושא באוזני העם דברים שעניינם להזהיר את העם משיגיונות דיבורי סרק, מהפרחת סיסמאות והשמעת נאומים ריקים מתוכן. כעת, שנים רבות לאחר שהצעיד את העם בעשייה מפרכת, כעת הוא רשאי בהחלט לפרט את רשימת זכויותיו ולדבר על כך. כעת, הוא לא רואה בכך ''רשות'' אלא חובה. חובה שבאמצעותה הוא מלמד את העם על עברם ומכין אותם לקראת העתיד. לכן משה לא מדבר דיבורי התפארות, אלא דברי הוראה – מצוות שלא ניתנו קודם לכן, מצוות שכבר ניתנו וכעת הוא מוסיף להן ביאור או אזהרה. לכן משה גם נותן לעם דברי תוכחה: הוא מוכיח לעם כיצד יש לנקוט בפעולות ומעשים. באמצעות דיבורים, באמצעות תוכן נאומו, מוכיח להם משה שעליהם לעשות ולא להיות רק אנשי דיבורים.
שבת שלום!