האופוזיציה המתוארת בפתיחה לפרשה, מראה כי החברים בהתארגנות המדוברת כנגד משה ואהרון, הם אנשים נכבדים, מנהיגי העם: "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם" (במדבר ט"ז, ב'). ובכל-זאת, הגמרא במסכת סנהדרין (דף ק"ט ע"ב) מסבירה כי המתקוממים הללו הינן דמויות שליליות בעלי כוונות רעות: "קרח בן יצהר וגו' – אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם… דתן – שעבר על דת אל, אבירם – שאיבר עצמו מעשות תשובה".
לכאורה, כוונותיהם הרעות לא ניכרות כל-כך מתוך טענותיהם. למקהלה האופוזיציונרית הזו היו שתי טענות עיקריות. הראשונה, טענה עקרונית: הכול שווים לפני הקב"ה. ובלשון התורה: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'" (במדבר ט"ז, ג). ניתן לומר כי הטענה השניה נובעת מתוך הטענה העקרונית והיא כלפי הצד המעשי: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" כלומר, טענתם השניה של קרח וכל עדתו כלפי משה ואהרון – מדוע נטלתם לעצמכם הרבה תפקידים?
לכאורה, יש לטענותיהם על מה להתבסס. כאשר נערכו בני ישראל לקראת מעמד הר סיני נאמר: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ה'). ובמעמד מתן תורה עצמו אומרת התורה: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחק" (שמות כ', י"ד). כלומר, כל העדה היא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כל העם ראו את הקולות בהתגלות ה' על ראש ההר.
לכאורה, גם מתגובתו העניינית של משה, לא נראה כי כוונות האופוזיציונרים היו אכן רעות כל כך. משה בוחר להגיב על הערעור כלפי מנהיגותו שלו וכלפי תפקידו של אהרן, באמצעות בחינה שבה יבדקו מיהו הנבחר על ידי ה'. כל מי שאחז בטענות שגם לו מגיעה משרה בכירה בעבודת המשכן, השתתף במבחן הקטורת, מול אהרון: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמור בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו, ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני מחר והיה האיש אשר יבחר הוא הקדוש רב לכם בני לוי" (במדבר ט"ז, ה'). כביכול משה פורט טענה לטענה ובודק בצורה עניינית האם יש בה ממש. מהתייחסותו של משה, לא ניכרת חומרת כוונותיהם הרעות.
לכאורה, תגובתו של משה תמוהה עוד יותר – אפילו לאחר "מבחן הקטורת" שבו נוכחו כולם שאהרון הוא הנבחר לכהונה ולאחר שהקב"ה עצמו אומר למשה ולאהרון "היבדלו מתוך העדה הרעה הזו ואכלה אותם כרגע", מבקש משה מלפני הקב"ה "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!" ואם לא די בכך, הרי שכאשר עדת בני ישראל מתלוננים על משה ואהרן כי הם המיתו את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, בשביל להגן על משרתם (של משה ואהרון), התשובה לכך היא שוב לערוך "מבחן" ענייני – מבחן שנים עשר מטות המונחים לפני ה'.
כדי לענות ולהסביר את כל ה"לכאורה" שהבאנו לעיל, נעיין תחילה בכמה פירושים בפתיחה לפרשתנו – "ויקח קרח". אונקלוס מתרגם: "ואתפליג קרח". רש"י מסביר: "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. ריש לקיש בגמרא שהזכרנו לעיל, במסכת סנהדרין אומר: "מהו ויקח? שלקח מקח רע לעצמו". רואים שלקרח היו כוונות של התפצלות, פירוד, מחלוקת. קרח פרץ במחלוקת במטרה להתנשא על משה רבנו ועל עמדתו. הוא לא חלק רק על פסק ההלכה שנתן מנהיג הדור, בעניין השאלות הקנטרניות על ציצית שכולה תכלת ובית מלא בספרים. כוונתו הרעה של קרח הייתה לערער לא רק את מנהיגותו של משה, אלא את כל שיטת ההנהגה שמשה כה התאמץ להנחיל לעם.
בדברים שהבאנו לפרשות השבוע במהלך השבועות האחרונים, ראינו שתקופה חדשה עומדת בפתחם של מסעות בני ישראל. תקופה שבה ישנו "מעבר" מהחיים בצל הניסים הגלויים שנסמכו עליהם באופן מוחלט עד כה, אל צורת חיים שבה הדגש הוא על השתדלות באמצעים ארציים, אבל תוך סיוע אלוקי. דבר זה בלט ביתר שאת על רקע פרשת המרגלים (וכדאי לראות מה שכתבנו שם בהרחבה). לקראת הכניסה לארץ, העם הולך לשאת באחריות לעצמו באמצעות מעשיו והשתדלותו, אך מתוך התחזקות באמונה וביטחון בה'.
קרח התנגד לכך ופתח במחלוקת שאינה לשם שמים. קשה לומר שכוונתו הרעה הייתה להוציא את ההנהגה הא-לוקית לחלוטין, אך בהחלט ניתן להסביר שהוא פעל ממניעים אישיים במטרה להרוס את ההנהגה ואת שיטת ההנהגה של עם ישראל שאותה ביקש משה רבנו להנחיל לעם. הוא עטף את עצמו באצטלה של מי שמבקש להתקדם בסולם עבודת ה' וטען "כל העדה קדושים" – "אם כולם קדושים וכולם ראו את התגלות הקב"ה על הר סיני, מדוע שלא נמשיך ונסתמך על ה'? מדוע שמשה ואהרון יזכו בשררה להנהיג את העם? מוטב יהיה לו הקב"ה ינהיג את העם ישירות, כפי שהורגלנו". גם אם נאמר, שאין ביקורת על כך שקרח רצה להעלות את עצמו במדרגות הרוחניות והדתיות, הרי ששאיפתו להיות כהן גדול, באה מתוך מניעים אישיים. רק בדרך זו, כאשר ישתלט על השלטון, יוכל לכפות את דעתו על כולם ולא רק על עדתו.
משה רבנו קרא את המצב, והבין שהמשכה של הטענה "כולם קדושים" תביא חלילה לטעות הצפויה: אם כל העדה קדושים, כל אחד יוכל להכתיב את הדרך. כל אחד יוכל לפתוח במחלוקת ולמשוך לכיוון אחר. ממילא, תהיה התנתקות מוחלטת מהנהגתו של הקב"ה, תוך התעטפות ב"רצון הטוב" להתקרב כביכול אל הקדושה. בעוד מטרת בני ישראל היא להיות לעם, עם ה', עם אחד. הן לשם כך יצאו ממצרים וכעת עושים את דרכם אל ארץ ישראל על מנת למלא את ייעודם לאור ה' בעולם.
על הטענות הללו עונה משה במבחן הקטורת. ראיתי הסבר יפה בשם הרב יונתן גרוסמן מישיבת הר עציון, שמסביר כיצד מבחן הקטורת עונה לטענות קרח והעדה: ראשית, יש להבין כיצד הקטרת קטורת מבררת מיהו הראוי לכהונה. תכונה מיוחדת בהקרבת הקטורת היא ש"איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא" (במדבר י"ז, ה') ימות כאשר יקריב להקטיר. רק מי שנבחר על ידי ה' יוכל להקטיר. כלומר, "מבחן הקטורת" שקיים משה לכל מי שאחז בטענות לכתר כהונה, הוא מבחן שבו תתברר הטענה האם כל אחד לכשעצמו יוכל להסתמך על הנס בלבד – כבעבר, בשונה מתפיסת ההנהגה אותה מבקש משה להחיל – ובאופן זה להתקרב אל הקדושה. כך שלמעשה זהו מבחן לשיטת ההנהגה.
במבחן זה יתבררו לכל אחד ואחד התוצאות של בחירתו עצמה: אם הוא טוען לכתר כהונה, אך אינו נבחר על ידי ה', התוצאה לכך ידועה: אחת דינו למות. ואכן תוצאת המבחן היא "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (במדבר ט"ז, ל"ה). תוצאה זו איננה עונש על הטענות של קרח וכל העדה, אלא באמצעות המבחן התבררה הטענה עצמה.
כעת מובן שתלונת העם לאחר "מבחן הקטורת" כלפי משה ואהרן – שהם אלו שהמיתו את עם ה', איננה תלונה נוספת כנגד מנהיגותם, אלא נסיון לערער את ההוכחה המרכזית שאהרון נבחר על ידי ה': אם משה ואהרון המיתו את המקטירים, הרי שכל הנחת היסוד של מבחן הקטורת – איננה תקפה, ואז שום דבר לא הוכח ומימלא, אהרון לא נבחר ואנו מוצאים את עצמנו שוב בנקודת ההתחלה.
כעת, ההמשך באמצעות "מבחן" ענייני של שנים עשר המטות, הוא פשוט מתבקש. הוכחת מנהיגותו של אהרן באמצעות פריחת המטה, לא הרגה איש. בצורה כזו, העם לא יוכל לטעון שמשה ואהרן המיתו את עם ה', וממילא לא יהיה ערעור על הבדיקה עצמה. ובאמת, כעת עם בירור בחירתו של אהרון לאחר תוצאות הבחינה השניה, מוכח כי אותם מאתיים חמישים מקטירי הקטורת אכן נשרפו בשל הקרבתם קטורת מבלי שהיו רשאים לעשות כך לכתחילה.
אז הבינו כל העם שגם תלונתם השנייה – "ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" מתבטלת מאליה, והפעם באמת תגובתם הפוכה מהטענה המקורית שטענו חברי האופוזיציה והם חוששים מהתקרבות אל המשכן. "ויאמרו בני ישראל אל משה לאמור – הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו. כל הקרב – הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע". תוצאות המבחן מתקבלות על ידי העם, וממילא אין עוד עוררין על ההנהגה עצמה ואף לא על שיטת ההנהגה שביקש משה להנחיל לעם.