שתי פרשות אלו שאנו קוראים, עיקרן עוסק בדיני צרעת. חז"ל כבר עמדו על כך שצרעת עשויה לרמז על חטא, ובפרט על חטא לשון-הרע, כנרמז בידו המושלגת של משה, ובצרעתה של מרים. רש"י (י"ד, ד') מבאר אף הוא: "הנגעים באין על לשון הרע". ובדומה לכך, על גאווה, גבהות לב, גסות רוח ושאר מידות רעות הקרובות לכך. (כפי שרש"י ממשיך ומבאר שם: "הנגעים באין על גסות הרוח").
מעבר לכך שהדברים הללו נתמכים ברמזים שונים כפי שנזכרו ברש"י לעיל, הציפורים מרמזות על פטפוט – לשון הרע, עץ ארז מרמז על הגבהות שנקט האדם, אזוב ושני תולעת מרמזים על ההנמכה שעליו לנקוט בעצמו. ההרחקה של המצורע, אף היא במטרה להוריד את גבהות ליבו, להתבודד ולגרום לו לחשוב ולשוב מחטאים אלו. גם בנגעי בגדים ובתים (על אף שאלו, על פי הפירוש המובא ברש"י, באו לרמז על מטמונים), יש רמיזות לצורך בהנמכת גבהותו של האדם. דוגמאות מיידיות לכך: "והגיד לכהן: כנגע נראָה לי בבית" (י"ד, ל"ה), רש"י: "שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר 'נגע נראה לי', אלא 'כנגע נראה לי'." – סממן לענווה. דבר נוסף, כל הנגעים: "ומראיהן שפל מן הקיר" – מזכיר לנו את דברי רש"י (י"ד, ד') "מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו". וכך גם "שאת" – לשון התנשאות.
הבדיקה התמידית היא האם "פשה הנגע" – רוח האדם ממשיכה בגאוותה, או שמא "כהה הנגע" – רוח האדם משתפלת, או "עמד הנגע בעינו" – במצב זה ניתנות כמה הזדמנויות נוספות, עד הקביעה שהאדם צריך הרחקה מלאה לצורך תיקון (או קריעה ושריפה בבגד, או נתיצה בבית). וישנם עוד כיוצ"ב.
אדם הקורא פרשות אלו, שם לב לפירוט המורחב של הדינים, בדומה לדיני הקורבנות שתחילתם אף היא בספר זה. עובדה זו עשויה להזכיר את קביעת חז"ל במסכת חגיגה (א', ח'): "היתר נדרים – פורחין באוויר, ואין להן על מה שיסמוכו; הלכות שבת חגיגות ומעילות – כהררים תלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות; הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות, והעריות – יש להן על מה שיסמוכו (=הרבה מקראות נאמרו בהן)."
מדוע פרשיה זו זכתה לפירוט רב כזה? ואם כבר הזכרנו את דברי חז"ל – מדוע כל אחת ואחת מבין קבוצות ההלכות שנזכרו זכתה לפירוט המסוים שלה במקרא?
ברצוני להציע כאן אפשרות לתשובה, ולהדגים אותה. תשובה זו היא למעשה פיתוח של ההנחה שפסוקי התורה נועדו לחנך ולא ללמד הלכה במישרין, בעוד ההלכה שבעל פה נועדה בעיקרה לקביעות דינים, על אף שכמובן גם מהדינים ניתן ללמוד, שהרי אם הם דינים צודקים יש מאחוריהם אמיתות שיש ללמוד מהן. דוגמה בולטת לכלל זה שהתורה לא נועדה ללמד הלכה במישרין אלא עיקרה החינוך, היא הקביעה "עין תחת עין", שהתורה שבעל פה ההלכתית מוציאה אותה מפשטהּ, וקובעת פיצויי ממון תחת פציעת עין המזיק! כאן, ע"פ הכלל שהובא, נאמר שהתורה רצתה להעביר לנו מסר לגבי חומרת העניין, והפסוק בא להדגיש שתשלומי הממון ההלכתיים הם רק תחליף לעונש שראוי היה להיות אילולא היו מגבלות נוספות במציאות.
ומכאן, להצעת התשובה: מידת הפירוט של ההלכות במקרא עומדת ביחס ישר לכמות הלקחים שעל האדם להפיק מהלכות אלו. מבחינת הפסוקים הכתובים, הכלל ברור מיידית – ככל שישנם יותר פסוקים – ניתן "לתלות" בהם יותר דברים. אך הכלל תקף גם להלכות גופן, ולא רק לפסוקים שנאמרו בהן.
"היתר נדרים" בעיקרו הוא דבר "לא חינוכי", לאור ההטפות של התורה: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים כ"ג, כ"ד), "איש כי ידר נדר… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה." (במדבר ל', ג'), ולאור הדרכתה של התורה להתרחק מנדרים בכלל ולא רק מהפרתם "וכי תחדל לנדור – לא יהיה בך חטא" (דברים כ"ג, כ"ג), ובכתובים: "טוב אשר לא תדור, משתדור ולא תשלם" (קהלת ה', ד'). אם כן, על אף שישנה פרוצדורה של התרת הנדר, בגלל חולשות בני האדם וסבכי המציאות, היא צריכה להיות "מוחבאת".
עיקר השבת היא איסור המלאכה – השביתה ממלאכה, וזכירת השבת. דברים אלו נועדו, כדברי הכתובים, להזכיר את יציאת מצרים ואת בריאת העולם. רוב הלכות שבת, כנראֶה, הן פירוט של עניין זה. ההגדרה מי נחשבת למלאכה אסורה (מלאכת מחשבת, יצירות חדשות וכו'), היא יותר טכנית מאשר מהותית ללימוד העקרוני של שבת. מרגע שידעת שאסורה יצירה, אתה יכול להפיק את העניינים המוסריים משבת.
הפרשיות הנזכרות בדברי חז"ל לעיל ככאלה שהלכותיהן לא מרובות ביחס למקראות העוסקים בהן, הן אולי הלכות שיש הרבה להפיק מהן יותר וללמוד אותן היטב מבחינה השקפתית, ופסוקים שיש להתעמק בהם הרבה ולראות את טיב קשרם עם המצווה. מבט כזה על מעט מהרמזים שבפסוקי הצרעת תוכלו למצוא למעלה, בראש המאמר. יתר המלאכה – עלינו לקרוא ולהסיק מסקנות מוסריות והשקפתיות. התורה הרי לא כתבה את הדברים לחינם…
דוגמה לקריאת הפסוקים וההלכות וההתעמקות בהם והפנמתם בצורה יצירתית ומעניינת, תוכלו למצוא כאן: http://www.tzura.co.il/tshsd/yezira.asp?codyezira=30097 – "יומנו של מצורע".
שבת שלום ולימוד פורה!