חג הפורים הוא חג קהילתי באופן מיוחד. קריאת המגילה בבית הכנסת הקהילתי הוא מעמד מרגש וחגיגי, בו אנו חוזרים מידי שנה וקוראים על הניסים שאירעו לנו "בימים ההם בזמן הזה".
כך גם משלוח המנות הססגוני ביום הפורים בו אנו מחזקים את הקשרים בין איש לרעהו, וכן מצוות הנתינה של מתנות לאביונים שבאמצעותו אנו מהדקים את הקשר הקהילתי בין האוכלוסיות החזקות והאוכלוסיות הנזקקות.
בעידן הדור השלישי של התקשורת הסלולארית והאינטרנט, שיכולים להביא את המראות והקולות מכל מקום, היו שסברו שאין עוד צורך בקריאה בקהילה, ואיש לאהלו ישראל! ולא היא! אמנם הטכנולוגיה הסלולארית והאינטרנטית יכולים להביא לנו את הקריאה בשידור ישיר הביתה, או לכף היד, אולם לדעת רוב פוסקי דורנו, אין אנו יוצאים ידי חובת מצוות קריאת המגילה אם איננו שומעים אותה בצורה בלתי אמצעית. וכן, למרות שבדיעבד ניתן לצאת ידי חובה של קריאת המגילה גם בבית, ללא מנין, הרי שלכתחילה צריכים לבוא לקרותה בבית הכנסת, בציבור, ברוב עם הדרת מלך!
בבית הכנסת תתכנס הקהילה כולה, איתנו יהיו מן הסתם כל חברי הקהילה בני כל הגילאים, ואולי גם קרובים מבחוץ, אולם כדי שהקהילתיות שלנו תהיה ראויה לשמה, מן הראוי שנזמן גם את השכנים, שאינם מפוקדי בית הכנסת במהלך ימות השנה, להשתתף איתנו, הם וילדיהם, במעמד המרגש והחגיגי של קריאת המגילה. ראוי שהחג גם ישמש לחיזוק הקשרים הקהילתיים שלנו איתם.
אך לא רק מסיבה זו. מהות חג הפורים היא חיזוק הקשרים הקהילתיים והאחדות בין כל המגזרים בעם ישראל. כאשר נגזרה גזירת המן על עם ישראל כולו, נאמר (אסתר ג יג): "ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וגו' ושללם לבוז". שם לא הייתה אבחנה בין המגזרים השונים בעם ישראל, הגזירה הייתה על כולם!
אדרבא, כאשר המן העמלקי, משווק למלך אחשוורוש את התכנית השטנית שלו "לפתרון הסופי" של העם היהודי, הוא מצדיק אותה באמצעות דמוניזציה של הלאום היהודי, כעם נחשל חריג ופרימיטיבי, שלא ראוי להשתייך למשפחת העמים ה"נאורים" שחיים באימפריה הפרסית. לשם כך הוא מבליט את החריגות והשונות של העם היהודי, שלדעתו, באה לידי ביטוי גם בקיטוב, בפלגנות ובמחלוקות שקיימות אפילו בתוכו פנימה, בין מגזריו ומפלגותיו, ועל כן (אסתר ג ח): "ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם וגו'..ולמלך אין שווה להניחם".
אסתר מבינה את חומרת המצב ומזהה את נקודת התורפה הפנימית. היא דורשת ממרדכי לפעול בצורה דרסטית לתיקון המצב, על כן היא דורשת ממרדכי (אסתר ד טז): "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן", לאחד ולכנוס את כל היהודים, על כל מפלגותיהם, לצום לאומי של שלושה ימים. בהגיע היום המכריע, יום הקרב הגדול, עם ישראל ללא הבדל מפלגה ומגדר, יוצא למלחמת הגנה ולהשיב מלחמה שערה למבקשי רעתו (אסתר ט ב): "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשוורוש לשלח יד במבקשי רעתם". ואכן לאחר שעם ישראל מתאחד הוא מצליח, ברחמי שמים, להכריע את אויביו (שם): "ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים".
מרן הרב קוק זצ"ל, (מאמרי הראי"ה עמ' 155) ראה במגילה, את המודל של האחדות המתבקשת גם בעידן של תחיית עם ישראל בארצו. אולם הוא שואל: כיצד ניתן לכנוס "את כל היהודים", כיום, כאשר הקיטוב גדול כל כך, ועם ישראל נראה כעם "מפוזר ומפורד"? הרב קוק זצ"ל עונה על כך בהתאם לשניות לכאורה שיש בפסוק: מצד אחד כתוב: "ישנו עם אחד" שמשמעו אחד ומאוחד, ומצד שני הוא "מפוזר ומפורד"! ותשובתו: שאין כאן סתירה אלא השלמה. באמת במהותו ובאופיו – עם ישראל הוא "עם אחד", אלא שפעמים רבות דבר זה לא בא לידי ביטוי בפועל. אדרבא כלפי חוץ הקיטוב שבו מראה שהוא "מפוזר ומפורד". על כן כדי ליצור את האיחוד צריך להבליט את האופי הפנימי של עם ישראל, ולפעול ככל היכולת לאחדות גם כשאין אחידות. ובמיוחד בחג הפורים, ובקהילה.
את דבריו מסיים הרב קוק במשאלה (שם 157): "ומתוך המעמד של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", תבא הכרה עליונה למצוא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתוודע, ויד ליד תינתן, וקול גדול ישמע : "קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו", ו"כבימי מור והדס" יאמר גם היום: "ישנו עם אחד" מאוגד וגבוש עומד בחסנו, לבנות את כל הריסותיו מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין אשר בו גנוזה היא הברכה של "לך כנוס את כל היהודים". ו"מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ונאמר לחיים, לחיים, ולחיים טובים "ולשלום" לכל ישראל, ואמרו אמן".