זה לא סוד שהסרטים הישראלים של השנים האחרונות נמצאים במגמת עלייה, ואני לא מדברת על סרטיו הפומפוזיים של עמוס גיתאי, אלא דווקא על הסרטים הפנימיים, הסרטים שלנו. אביבה אהובתי מסמל מבחינתי את הקולנוע הישראלי האמיתי, כי צריך להודות, אנחנו לא הוליווד, וכמה שכל במאי רוצה לעשות את סרט הפעולה הישראלי הכי טוב, המומחיות שלנו היא בסיפורים הקטנים. כמו סיפורה של אביבה, אישה עם חלום. ונכון שיש קשיים ומכשולים, אם זה הילדים הבעייתיים, הבעל הילדותי או האמא המשוגעת, ועם כל זה אביבה, בעזרת אחותה, מנסה להגשים חלום-להפוך לסופרת אמיתית. אסי דיין, אחת השחקניות המוכשרות ביותר שנראו על המסך, שיכולה להעביר כל רגש רק בהבעת פנים ומספיק לראות את הסצנה הראשונה כדי להבין עד כמה היא טובה, מראה לנו אישה חזקה שלא מוכנה להתפשר ועדין כולם מצליחים לשחק איתה. רותם אבוהב בתפקיד הנצחי של האחותהבת השמנמנה שתמיד מעלה חיוך וצוחקת על הבעיות של עצמה. וכל שאר שחקני החיזוק כמו דרור קרן ודנה איבגי, שנותנים את הטאץ' האחרון. את כל הסרט אנחנו עוברים דרך עיניה של אביבה ולכן החוויה איתה היא טוטאלית, אנחנו מבינים אותה כי חווינו הכל ביחד איתה. ההחמצה היחידה בסרט היא אובר-דמויות, לדעתי כל הסיפורים הקטנים מסביב לפעמים רק מפריעים. אם שמים מישהי כמו איבגי לשחק את הבת המתמרדת אז או לתת לה יותר זמן אוויר או להוריד אותה, וככה גם עם שאר הילדים. חובה ללכת לראות את הסרט ולא כדי לתמוך בקולנוע הישראלי, אלא פשוט כדי להנות מסרט טוב. אביבה, מונ-אמור.
